"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

שוב הייתה לי את השיחה שיש לי תמיד עם אנשים:

"מה אתה רוצה ללמוד"

"אני עוד לא בטוח, אבל אני בטוח אעבוד בחינוך"

"מה, תהיה מורה?"

אז לא, אני לא אהיה מורה. אני לא אהיה מורה לא רק בגלל השכר המגוחך, אלא בגלל שאני חושב שמערכת החינוך בישראל לא שווה כלום, וזאת בלי קשר לאיכות המורים. צריך לשנות שם דברים מהיסוד.

מערכת החינוך בבעיה כי אין לה מטרה. המטרה היחידה שמישהו הגדיר בזמן האחרון היא מקסימום תלמידים עם תעודת בגרות. זאת מטרה דבילית וזאת מכמה סיבות:

ראשית, אין שום תועלת בהשגת המטרה, תעודת הבגרות תהיה שווה פחות. מקומות שכיום מבקשים 12 שנות לימוד יבקשו תעודת בגרות ומקומות שמבקשים תעודת בגרות יבקשו ממוצע ציונים מסויים. הכל עניין של היצע וביקוש, הרי אם ל98% מהעם היה דוקטורט היו מבקשים מינימום דוקטורט בשביל להתקבל לעבודה כקופאית. בנוסף, תעודת הבגרות עצמה לא נותנת שום כלי חיוני לילד, ועל זה נפרט בהמשך.

חוץ מזה, גם היום תעודת בגרות לא נותנת הרבה. ממוצע ציונים ברצפה ומינימום יחידות זה לא משהו שעוזר להתקבל לאוניברסיטה.

בעיה נוספת במטרה היא שהיא מחנכת לבינוניות: המטרה היא לא שכל תלמיד יוציא את המקסימום שהוא יכול, אלא רק שכולם יעברו. זה כנראה מה שעומד בבסיס התפיסה של המורה שאמרה לנו בכתה ט' "עדיף מראש ללכת לשלוש יחידות מתמטיקה, כי ממילא הרוב נופלים מחמש".

בעיה אחרונה וחשובה היא שקשה מאוד לגייס את המורים למען המטרה הזו: אין בה תחושת שליחות, אין לה ערך חינוכי, היא לא מציעה תקווה לשיפור פני החברה הישראלית. סתם מטרה.

אז מה יכולה להיות המטרה של בתי הספר בארץ? רוב האנשים יסכימו שהם מצפים לשני דברים עיקריים מבית הספר: הכנת הילד למה שנקרא "החיים האמיתיים", כלומר, הפרקים הבאים בחייו, וחשוב לא פחות, חינוך לערכים.

נתחיל מהתפקיד הראשון: כיום, ילדים מקבלים את רוב הכישורים מבית הספר עוד בבית הספר היסודי: קריאה, כתיבה, חשבון ואנגלית הם הדברים היחידים שנלמדים בבית הספר וללא ספק יעזרו לילד בעתיד. פעם למדו בבתי הספר נגרות, תפירה ובישול. היום הכישורים הנדרשים מבן אדם קצת שונים, אך קיימים, והגיע הזמן שבמשרד החינוך יבינו את זה. צריך ללמד ילדים בכתות הנמוכות כיצד להגיע לכל מידע שיירצו בצורה יעילה. צריך להסכיר להם את נפלאות האינטרנט ולהראות להם כמה קל להגיע לכל מידע שהם מחפשים. הרעיון של מורה המלמד תלמידים הולך והופך אנכרוניסטי. ילד בעולם המחר יוכל ללמוד כל מה שיתעניין בו מגלישה באינטרנט והורדת לומדות וסדרות בנושא. לאוניברסיטה עדיין יהיה מקום, כי האיכות המקצועית שלה גבוהה מהרבה מזו של בית הספר, אבל בית ספר? בית הספר צריך לפתח את התלמיד להיות לומד עצמאי, וכן לגרות תחומים שונים במוחו כדי שהילד יוכל ללמוד מה הוא אוהב. בית הספר עדיין ילמד אותם מקצועות: היסטוריה, תנ"ך, מתמטיקה, לשון, ספרות וכו'. אבל במקום לדרוש מכל אחד להגיע להישגים מסויימים בכל תחום, השיעורים יועברו כקורסים שמטרתם לעניין את התלמיד. מי שיתעניין, ימשיך ללמוד. מי שלא - לא. למה שילד שמראש מתעניין אך ורק במדעי הרוח יידע לצייר גרף של פונקציה מעריכית?

אין לי משנה סדורה לגבי מה וכמה צריך ללמוד - אבל בכל הקשור לתחומי הלימוד הכיוון צריך להיות מתן כישורים בסיסיים, עידוד כל ילד למציאת התחומים המתאימים לו, והפיכת הילדים ללומדים עצמאיים תוך הנחייה והכוונה. בנוסף, אם מכוונים ללימודים אקדמאיים, ניתן ללמד כישורים בסיסיים כמו איך לסכם קטע, איך כותבים עבודה וכו'. וכן, צריך גם ליצור איזושהי תרבות למידה, לפתח יכולות למידה ושינון וגם להרגיל ילדים למבחנים.

אני לא אומר שצריך להוריד לחלוטין את השיעורים הפרונטליים, אני אומר שצריך להפסיק להיות כל כך מקובעים בנוגע אליהם.

הדגש צריך להפסיק להיות על המבחנים ולעבור ללמידה החוויתית והעצמאית. למי איכפת לעזאזל כמה הילד קיבל במבחן בטבע בכתה ד'?? הרי אם זה היה מעניין אותו, גם ילד טיפש למדי היה מקבל ציון טוב. אז מה אנחנו בוחנים פה? יכולת להקשיב בשיעורים שלא מעניינים אותך?

ומכאן למטרה החשובה יותר, לדעתי, של מערכת החינוך בארץ: החינוך במשמעות של חינוך לערכים.

הילד הממוצע בישראל מקבל את חינוכו מהבית, מבית הספר, ובמקרה הטוב מתנועת נוער.

תנועות הנוער עושות עבודה טובה למדי אך מקבלות כשעתיים בשבוע מזמנו של הילד.

על ההורים אין לנו שליטה ובמקרים רבים הם לא רואים את הילד יותר משלוש-ארבע שעות ביום.

בית הספר הוא המסגרת שמקבלת את הנתח הגדול ביותר מזמנו של הילד, נתונה לשליטת המדינה ולמרות זאת תרומתו לחינוך הילד כיום היא אפסית.

הבעיה הראשונה שצריך לעסוק בה בנושא זה היא לאילו ערכים מחנכים. גם כיום, כשמערכת החינוך לא ממש מחנכת, קמים לה מתנגדים חדשות לבקרים בטענות (חלקן מוצדקות) לפוליטיקה בשיעורים ולשטיפת מוח של התלמידים. במדינה בלי חוקה, שההיסטוריה שלה עדיין טרייה וכואבת כל ערך הוא מושא לויכוחים.

למרות זאת, אני חושב ומאמין שצריך ליזום מהלך במסגרתו יוגדרו ערכים מרכזיים אליהם מחנכת מערכת החינוך בישראל. משהו בסגנון רוח צה"ל או מטרות הנוער העובד והלומד. ערכים שאליהם יכולה מערכת החינוך לחנך הם למשל: דמוקרטיה, מעורבות חברתית, חשיבה עצמאית והטלת ספק, שאיפה למצויינות, כבוד האדם, אחריות ואולי, אם לא נהיה יפי נפש מדי, גם ציונות.

לאחר שיוגדרו הערכים צריך להחליט איך מנחילים אותם. הנחלת הערכים צריכה להיות במספר דרכים:

ראשית, דרך השיעורים. ההפרדה שנעשית בין שיעורי חינוך לשיעורים המקצועיים (בעיקר בתיכון) חייבת להפסק. מורה מקצועי הוא מורה לכל דבר. שינוי בגישה יוביל לשינוי בשיעורים בניואנסים הקטנים. תלמידים מפריעים צריכים התייחסות אנושית ולא פתרונות בסגנון השעייה או הרחקה מהכתה. צריך לחשוב איך לחנך אותם ולהפוך אותם לטובים יותר. שיעורים רבים זועקים חינוך: היסטוריה, ספרות, אזרחות, תנ"ך. במקום לדבר על ההבדל בין הגישה המסורתית לגישת המקורות בואו נדבר על משה ואהרון: על איך אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני וכמה שאחד ועוד אחד זה הרבה יותר משניים. "תראו, אהרון לא יכל ללכת לבד. משה פחד ללכת לבד. הם הלכו ביחד לפרעה, והנה: יצאנו ממצריים." "אוקיי, עכשיו שהבנו את "גבעולי אשתקד" מה אתם חושבים על זה? איזה מקום תופס העבר בחייכם? "

מה כל כך מסובך פה? ילד שמתעניין הוא ילד לומד.

דרך שנייה להנחלת ערכים היא דרך דוגמה אישית של המורים. רבים מהמורים בישראל הם אנשים נהדרים שהלכו למקצוע מתוך תחושת שליחות. חלקם נשחקו עם השנים וחלקם אף פעם לא היו מי יודע מה. צריך לדרוש מהמורים לתת דוגמה אישית בכל מעשיהם. מורה לא יקלל תלמיד, לא יזלזל, לא יצחק על תלמיד. לא בגלל זכויות התלמיד, בגלל שהמורה הוא אדם טוב. יותר מכך: המורה לא יזרוק לכלוך על הרצפה, יחסוך במים ויגיע לטיול השנתי כשהוא מצויד בשקיות זבל ומשכנע את התלמידים להצטרף אליו בנקיון הארץ. מפקדים בצבא נדרשים לכל אלו ותאמינו לי שחלקם שווים הרבה פחות מהמורים.

דרך שלישית: החינוך צריך להמשיך כמו היום במסגרת שיעורי חינוך ופעילויות מיוחדות, אך נושאים אלו צריכים שיפור דרמטי. מורים מחנכים צריכים השתלמויות והכנות ואולי אפילו איזה אישור תכניות או משהו לפני שיעורי חינוך. השיעורים צריכים להיות מרתקים, מלאים בדיונים יצריים וגילויים חדשים. החגים והמועדים צריכים להיות מנוצלים לא בשביל לספר עוד פעם את הסיפור על המכבים, אלא בשביל להבין יותר ולהשליך על חיינו, כמו בדוגמה עם השיעורים למעלה. בואו נעשה סבב ושכל אחד יגיד בשביל מה הוא מוכן לעזוב את ביתו ולצאת למלחמה.

ולבסוף, כמו בכל אקט חינוכי, חובה לשלב עשייה של התלמידים. לא רק התרמות מדלת לדלת. התנדבות בפועל עם אוכלוסיה שתבחר ע"י הכתה, מפגשים עם ילדים מאוכלוסיות שונות על פי בחירת התלמידים, טיולים בארץ ועוד.

זה חלק מהדברים שמפריעים לי במערכת החינוך, וזה, לצערי, לא משהו שמורה בודד יכול לשנות.

ולכן, בין השאר, אני לא אעבוד במערכת החינוך הפורמלית (לפחות לא לפני שאהיה שר חינוך ) אלא אלך לעבוד במסגרות שכן עובדות: תנועות נוער, פנימיות, כפרי נוער ובתי ספר פרטיים.

דבר אחרון שאני רוצה להבהיר: לא מדובר פה במשנה סדורה ומתוכננת. יכול מאוד להיות שחלק מהדברים שהעליתי פה צריכים עידון  ריכוך והתאמה למציאות וייתכן גם שחלקם שגויים מיסודם. זהו רק כיוון כללי, איזשהי תחושה לגבי הדרך בה צריכים הדברים להתנהל. אשמח לתגובות.

עריכה:

קודם כל תודה לכל מי שהמליץ.

ובעצם גם לכל מי שהגיב וגם למי שרק קרא את כל המגילה הזאת בלי להתעייף.

כמה דברים שאני מוסיף בעקבות התגובות.

ראשית, לגבי נושאי הליבה: הבעיה שלי היא פחות עם נושאי הלימוד ויותר עם הדגש המוגזם על הציונים. במבחן התוצאה נראה לי שאנחנו מפסידים פעמיים: התלמידים לא זוכרים את החומר בטווח הארוך, ויותר מכך - מפתחים שנאה לכל מה שקשור בו.

שנית, לגבי עתידי במערכת החינוך.

אני חושב שבחירה בהוראה כמקצוע היא בחירה אצילית וראויה להערכה. עם זאת, ולאחר מחשבות רבות בנושא ומשיקולים שלא כולם כתובים כאן, אני לא אבחר בה בזמן הקרוב. אני חושב שהשינויים הם מעל רמת המורים ולשם אני מכוון. אני גם לא פוסל עבודה כמורה בעתיד, אחרי שאצבור תואר אקדמאי או שניים ונסיון חיים.

הבחירה שלי בחינוך הבלתי פורמלי היא זמנית בלבד.

לדידי, כל מי שבוחר מקצוע על פי תרומה לקהילה ולא רק על פי תועלת אישית - הרי זה מבורך.