"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

הנושא החם הוא לאה גולדברג ולראשונה אני מתפתה לכתוב.

במשך שנים הייתה גולדברג עבורי בעיקר סופרת ילדים.

גם לאחר שהתחלתי לקרוא שירה, לא הכרתי את שיריה פרט לאלו שלמדנו בבית הספר,

ואין דבר שמקלקל שיר יותר מללמוד אותו בבית הספר.

אני זוכר את היום בו התגלגל לידי "עם הלילה הזה" חשבתי שלעצמי שלא יזיק לנסות, בכל זאת מדובר בלאה גולדברג.

פתחתי בעמוד הראשון ונדהמתי:

"רק מקברי לילות, על משכבי

לפעמים ראיתי מרחוק

אילן שחור באור הכוכבים,

ויש שהזכירני לבבי

שעם עלות השחר הוא ירוק."

אי אפשר להסביר את התחושה שמעביר שיר טוב בקורא,

אבל אומר רק שלגולדברג הייתה יכולת מופלאה לתאר בדיוק מירבי רגשות אנושיים, בשפה ברורה וקולחת.

גם הרבה חוכמת חיים הייתה לה, ולמדתי ממנה לא מעט.

שיריה המשיכו ללוות אותי ונראה היה שלכל שלב בחיי ניתן למצוא שיר מתאים משיריה.

לפעמים היו אלו "ימים לבנים, ארוכים כמו בקיץ קרני החמה.\ שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר." (ימים לבנים)

לפעמים חשתי ש"יש ריח פרי נרקב לאלה הימים,\ כבדי דמעה ועטופי שלכת"

ופעם חוויתי "שלשה ימים מחוץ לתחום. מעבר\ להרגלים, בקצה גבולות הדעת, בפרברים יפים שלמציאות" (שלשה ימי חלומות)

אבל הדבר החשוב מכל שנתנה לי לאה גולדברג הוא דרך ההסתכלות על העולם.

עוד לפני שקראתי משירתה האמנתי שצריך להסתכל על הטוב שבעולם,

אבל עד שקראתי את "שירי סוף הדרך" זה היה בגדר מחשבה מעורפלת, ומאז הפך לדרך חיים.

עם כל העצב שבשירתה, עם כל הבדידות שחוותה בחייה, עבורי היא מסמלת בזכות השיר הזה את האופטימיות הנצחית, את ההסתכלות על חצי הכוס המלאה.

בדת היהודית יש עניין נפלא של ברכות: מברכים על זה שקמנו בבוקר, על שהגענו לזמן הזה, על אוכל ושתייה, על תקינות מערכות הגוף. חסר לנו את זה קצת בחברה החילונית. אני קיבלתי את זה מלאה גולדברג.

לשיר שלושה חלקים, שהמפורסם בהם הוא השלישי,

"למדני אלהי ברך והתפלל

על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,

על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשם,

לדעת, לייחל, להכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,

לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,

לבל יהיה יומי עלי הרגל."

אמן.