"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

"אני מתאהב בה תוך שנייה. כל כך צריך אשה." (אליסה\כרמלה גרוס ואגנר. לצערי אני לא יודע מי כתב)

הבדידות נותנת את אותותיה.

בצבא קראו לזה הסב"י - הורדת סטנדרטים בתקופת יובש.

אבל הם התכוונו לפן המיני.

אני לא מחפש סקס. טוב, נו, פרויד יושב לי פה על הכתף ומזכיר לי שאני כן. אבל אני רוצה שהסקס יגיע אחרי תקופה מסוימת של קשר ואהבה. אני מחפש חברה. וככל שהזמן עובר והיא לא מופיעה הסטנדרטים שלי מתחילים לרדת. אני מוצא את עצמי מתחיל לחשוב להתחיל עם בחורות פשוט כי נראה שהן מעוניינות בי. לא שיש משהו רע בבחורות האלו, פשוט לא הייתי חושב לצאת איתן בדרך כלל, אין שם את הרגש הבסיסי הזה שממנו מתפתחת אחרי זה האהבה.

ובכן, התחלתי לירות לכל הכיוונים, כמו שאומרים. לחדש קשרים עם כל מיני ידידות מהצבא שבזמנו היינו שנינו תפוסים ואפילו שקלתי להסכים שהצעתה של אמי לשדך לי מישהי. ואז היא הופיעה. נקרא לה אליסה על שם השיר מלמעלה. כבר קשה לדעת, אבל נראה לי שזה אמיתי ולא רק הליבידו המחוכם שלי - יש בה הרבה ממה שאני מחפש בבחורה, אנחנו יכולים לדבר שעות ולא יימאס לנו, יש לנו את אותו חוש הומור וכבונוס היא בחורה באמת יפה.

הכרנו כידידים. נפגשנו פעם אחת דרך מכר משותף, ונהיינו חברים בפייסבוק (שלב חשוב בכל מערכת יחסים רצינית).

ובכן, אזרתי עוז שלא אופייני לי והצעתי לה להפגש.

נפגשנו באיזה פאב. היה מאוד כיף, דיברנו שעות וכו'. אני מאמין שהיה ברור לה שאני מעוניין, היא לא הראתה סימנים ברורים לכאן או לכאן.

יצאנו ביום חמישי.

אתמול התקשרתי והיא אמרה שהיא בדירה של אותו מכר משותף, ושתדבר איתי כבר מחר, כלומר, היום. מובן שלא התקשרה.

הקנאה מבעבעת בי. זה הרגש הראשון שאני מפתח כלפי בחורות.

אחריו באה פתאום ההבנה שבאמת רציתי להיות איתה.

אני לא אוהב רמזים, אני אוהב שאומרים לי את הדברים בפנים ולכן בטח אתקשר אליה מחר.

בנתיים זה כואב. מוזר כמה זה כואב: בחורה שבקושי הכרתי, שבסוף הלילה עוד לא הייתי בטוח אם אני רוצה שזה יימשך. ששקלתי אפילו לא להתקשר אליה למחרת. ופתאום נראה לי שכל ההיסוסים היו רק נסיונות לא להפגע.