"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

זהו.

נגמר.

היה ארוך, מייגע, משעמם ומציק, אבל עכשיו זה נגמר באמת.

הפסיכומטרי מאחורי. בהתחשב בהרגשה אחרי המבחן ובזה שאני לא רוצה ללמוד רפואה, קלושים הסיכויים שאצטרך לעבור את מסכת העינויים הזו שוב.

להודות על האמת, זה קצת מפחיד.

נזכרתי ברגשות שגרמו לי לפתוח את הבלוג הזה (מי שמסתקרן מוזמן להציץ בפוסט הראשון). בעצם, המצב שלי אז והיום לא כל כך שונה. הייתה לי תחושה שהחיים שלי השתפרו לאין שיעור מאז, אבל פתאום לא ברור לי על מה התחושה הזו מבוססת. בגלל זה כל הסיפור קצת מפחיד, עם כל הלחץ בזמן האחרון, היה לי טוב בסה"כ, אני מפחד שזו הייתה אשליה.

ניסיתי להבין מה בעצם השתפר בחיים שלי מאז פתיחת הבלוג, אם בכלל. הבלוג עצמו (והאתר כולו) הוא בלי ספק חלק חשוב מהתחושה הזו, זה שורף זמן וגם נותן תחושה מסויימת של שייכות וחברה, למרות שעם כל האהבה שלי לקוראי(?) הנאמנים(?!) ולאלו שאני קוראם הנאמן, הרי לכולנו ברור שזה לא הדבר האמיתי אלא מקסימום תוספת נחמדה לחיי חברה נורמלים שכל אחד מחפש.

אז לא על הבלוג לבדו יחיה האדם. אז מה כן? נדמה לי שלקורס היה חלק גדול מזה.

סביר שלא אשמור על קשר עם איש מאלו שלמדו איתי בכתה, אבל פעמיים בשבוע, למשך כמה שעות, היינו חברים.

חשוב מזה, במשך שלושה חודשים, בכל פעם שהשעמום נראה באופק ייסרתי את עצמי על חוסר המעש שלי והתיישבתי ללמוד.

אבל גם זה לא העניין, בזמן האחרון הרגשתי שחידשתי את הקשרים הישנים שכל כך רציתי לחדש.

עכשיו פתאום אני מבין שזה הכל היה אשליה. הקשרים נשארו אותם קשרים,

חוסר הזמן שלי גרם לי להרגיש שהם אינטנסיביים, פשוט כי מילאו כל זמן פנוי שהיה לי.

אולי זה נשמע מדכא, אבל למעשה המחשבה הזו עודדה אותי.

אני לא אדם בודד, לא חסרים לי חברים. פשוט החברים שלי הרבה יותר עסוקים ממני.

זו דרך הרבה יותר טובה להסתכל על המצב.

כל עוד הייתי עסוק כמוהם, הקשר בינינו היה נראה לי לגיטימי לחלוטין, ולפעמים אף מוגזם,

עכשיו כשאני מסתכל על השבוע הקרוב ומבין שנפגש רק בסופ"ש, אני מרגיש בודד.

להרגשה הזו יש שני פתרונות אפשריים, שאני מתכוון לבצע במקביל:

1. לנצל עד תום את הקשרים החברתיים שיש לי (בתקווה ליצור גם קשרים חדשים)

2. למלא את כל הזמן הפנוי שיש לי. לצורך זה אני מתחיל לעבוד הרבה, ובכמה מקומות, וכמובן, לקרוא יותר, לשמוע יותר מוזיקה, ואולי לראות סוף סוף את כל הסרטים שחייבים לראות (רקוויאם לחלום, התפוז המכני, מועדון קרב, you name it)

נ.ב:

למי שמתעניין, אני ואליסה עדיין במצב לא ברור נוטה לכיוון הלא.

אפילו אם היא פתאום תראה סימני התעניינות מוגברים אני לא בטוח שאני באמת רוצה, יש לי הרגשה שאולי אני פשוט כל כך רוצה למצוא מישהי שאני נטפל לבחורה הראשונה שאני פוגש.

חבל, דווקא היינו יכולים להיות ידידים טובים.

נראה לי שאני בעיקר חושב על זה יותר מדי.