במוסף שבעה ימים של ידיעות התפרסם לפני שבוע וחצי ראיון עם אבינדב בגין. אקצר את העניין למי שלא קרא: מדובר בבנו של בני בגין ונכדו של מנחם בגין. אבינדב עושה רושם של אדם אינטיליגנטי בעל דעות קיצוניות מאוד, אבל ממש לא באותו כיוון כמו אביו וסבו. הרעיון העיקרי שהציג אבינדב בראיון הוא שלילה של כל מסגרת או זהות המחלקת את האנושות לקבוצות - עמים, מדינות, דתות וכו' על מנת להשיג שלום עולמי וסוף לאלימות.
הבהרה: לדעתי אלו חלומות באספמיה. אני לא מאמין שמצב של שלום עולמי הוא אפשרי, כיוון שהאלימות היא חלק מטבע האדם, יתרה מכך, הצורך שלנו בשייכות הוא בסיסי כל כך שלא ייתכן מצב בו אין קבוצות שייכות, ומקבוצות לאלימות הדרך קצרה.
לבסוף, אני חושב שגם אם נניח שהמצב אותו חוזה אבינדב בגין אפשרי, הדרך אליו מסובכת בהרבה ממה שהוא מציע, קרי להתנער עכשיו ומיד מכל מסגרת שייכות.
עכשיו שהבהרתי את עמדתי, ניגש לנושא. במוסף שבעה ימים מתפרסמים דרך קבע מכתבי קוראים הנוגעים לכתבות מהשבועות הקודמים. במקרה של כתבה מעוררת פרובוקציה כמו הכתבה המדוברת, מגיעים הרבה מכתבים והעורכים בוחרים פנינים מתוכם ופורסים אותם על פני שני עמודים - עמוד אחד יותר ממה שניתן בדר"כ לכלל המכתבים. אחד ממנהגי המגונים הוא לקרוא את המכתבים הללו, המגיעים למערכת, לפעמים אפילו מכתבים הנוגעים לכתבות שלא קראתי.
ובכן, כצפוי, רוב הקוראים רצו בעיקר לנזוף באבינדב. קוראים אמרו לו שהוא צריך להתבייש בעצמו, הביעו זעזוע ושאט נפש והיה מי שהגדיל לעשות ואף איים לשרוף את ספרו של אבינדב בל"ג בעומר הקרוב.
כסדום היינו, לעמורה דמינו. לא בגלל ההזויים שבקרבנו, לא בגלל מיעוט שאינו עומד דום בשירת התקווה, כי אם בגלל רוב העם, המרשה לעצמו להתנשא, לזלזל ולשנוא את המיעוט הזה. אני רוצה לציין כאן פרט חשוב: אבינדב בגין הביע את דעותיו בראיון באופן נהיר, אינטיליגנטי ומכובד. הוא לא עודד עבירה על החוק או אלימות ולא הביע שנאה או זלזול כלפי אף אחד, הוא פשוט אמר את דעתו. איך הגענו למצב שבו למישהו נראה הגיוני לכתוב במכתב לעיתון הגדול במדינה על כוונתו לשרוף ספרים המביעים דעה שהוא מתנגד לה? מי ישב במערכת העיתון והחליט שדווקא את המכתב הזה הוא רוצה לפרסם? מי שם את כותבי המכתבים הללו לשופטים? מי הם שייקבעו כי על אבינדב להתבייש בדעותיו? למה אנחנו לא מסוגלים לנהל דיון בוגר והגיוני בנושאים החשובים לנו כל כך?
וזה לא רק זה. השנאה הזאת מפעפעת בנו, וזה מחליא אותי.
קללות וגידופים הפכו אצלנו לשפת יום-יום. כל כתבה באינטרנט זוכה לתגובות ארסיות, כל פוסט מעורר מחלוקת מוביל לויכוחים מלאי זעם ושנאה שלא ברור לי מהיכן צמחו.
מאיפה כל השנאה הזו? על מה?
אם פלוני מתנגד למפעל ההתנחלויות, זו לא סיבה לשנוא מתנחלים.
אם אלמוני חושב שטרנספר הוא הפתרון לקונפליקט, זו לא סיבה לשנוא ערבים.
יש לי הרגשה שאחוזים גדולים בעם יסכימו עם אחד מהמשפטים אבל יסתרו בהתנהגותם את השני.
וזה עצוב לי. זה עצוב לי כי אני מאמין בעם ישרל אחר - בעם ישראל של אהבת חינם. אני רואה אותם כל הזמן - אנשים שקוראים אחד לשני "אחי" בכוונה גדולה, למרות שמעולם לא נפגשו, אנשים שמתחילים לדבר ברחוב או באוטובוס סתם כך, יש אווירה משפחתית בעם, ואני אוהב אותה. אבל יש גם צד אחר - צד שעובר למתקפה ברגע שהוא חש מאוים, צד שגורם לאנשים לקלל ולצעוק בלי כל סיבה הגיונית. וזה מעציב אותי.
אני מבקש מכם לעשות תרגיל עם עצמכם.
בפעם הבאה שאתם באוטובוס, בבית הספר או ברחוב, בכל מקום שיש בו אנשים רבים ושונים מכם.
תבחרו בן אדם שמעורר בכם סלידה, שהוא האחרון שהייתם רוצים לדבר איתו בעולם הזה,
ותחשבו על זה שגם הוא בן אדם. אי אפשר להבין את מלוא המשמעות של זה, אבל תנסו להבין קצת ממנה.
תחשבו על זה שיש לו משפחה, רעיונות, מחשבות.
שיש דברים שחשובים לו, ויש לו רגשות.
נסו להבין את כל זה, ואם הסיטואציה מתאימה, נסו לדבר איתו קצת.
אנשים הם קודם כל אנשים,
ומגיע להם יחס ראוי לבני אדם.
ובנושא אחר לחלוטין:
הוספתי שתי פינות מתחלפות לבלוג מצד שמאל. השורה משיר תלקח כל פעם משיר אחר מולחן או לא.
הרשימה שהכותרת שלה היא תאריך היא רשימה של לינקים לדברים שאהבתי ברשת. הרשימה תתחלף מעת לעת גם אם כותרות הלינקים יישארו אותו דבר (תמיד יהיה שם "שיר", למשל, אך כל פעם זה יהיה שיר אחר) כדי לדעת אם הרשימה השתנתה אתם מוזמנים להסתכל על הכותרת - התאריך הוא תאריך העדכון האחרון של הרשימה. בכל פעם יוחלפו כל הלינקים.