בחורה יפהפיה הגיעה היום לתחנת הדלק וביקשה עזרה בתדלוק.
זו תחנה בשרות עצמי בדרך כלל, אבל כשאין לקוחות אין לי בעיה לצאת ולעזור.
וכן, זה נגמר בתדלוק, ולא הצלחתי לחשוב על שום משפט שיגרום לה לתת לי מספר טלפון או משהו כזה.
ואני לא הטיפוס שמתחרט בגלל בחורה שהוא לא מכיר, אבל לפעמים יש את ההרגשה הזאת, שהיה יכול לצמוח בינינו משהו יפה.
דווקא למשפטים שהצלחתי למלמל היא הגיבה בנחמדות יתר, אבל אני... לעולם לא אדע, כנראה, איך לגשת לבחורה.
הג'יפ שלה עוד נשאר עומד שם לכמה רגעים. ואז נסע.
ואז המוח שלי התעורר פתאום מהקפאון שנכנס אליו והתחיל עם החרטות "למה לא אמרת ככה, ולמה לא עשית ככה"
תחושת החמצה, קוראים לזה.
מהבחורה אני ודאי אשכח בעוד כמה זמן, אך היא מזכירה לי את הרשימה המתארכת של החמצות שלא נשכחות ממני.
מה הייתי עושה לו יכולתי לשנות את המעשים איני יודע. לא על כולם אני מתחרט, אך כולם השאירו בי תחושת החמצה מעיקה.
הייתה את הפרידה שלא הייתה, אי שם בתיכון. כל כך שנאתי אותה באותו ערב, ולחשוב שבאותו בוקר עוד אהבתי אותה... ככה זה בתיכון, כנראה. אמרתי לה שזה נגמר, אבל היא סרבה לקבל את זה. בכתה והתחננה שם באמצע הרחוב. באותו רגע החלטתי שלעולם לא אשפיל את עצמי כך בשביל מישהי. אבל לא ידעתי מה לעשות עם הבחורה שכן משפילה עצמה ככה ונתתי לזה עוד הזדמנות. אחרי שבועיים של קשר כבוי למדי היא נפרדה ממני. צחוק הגורל.
ואחריה הייתה את ההחמצה הגדולה, שלא עוזבת אותי. בחורה שפגשתי במסיבה שבה כולם רק חיפשו מישהו ללילה, ורק אני התעקשתי לבקש מספר ולהתקשר. בפעם הבאה שנפגשנו היא כבר אמרה שהיא אוהבת אותי. לא ידעתי שאפשר לאהוב כל כך מהר, אבל זה מה שהרגשתי. בסופו של דבר השכל אצלה גבר על הרגש: היא אמרה שלא נוכל להיות ביחד. היא גרה רחוק ועוד מעט הגיוס, זה מצחיק לקרוא לזה קשר, אמרה. אבל לא רציתי הגדרות מעורפלות, רציתי חברה. חשבתי אז ועודני מאמין שהאהבה מסוגלת להביט להגיון בעיניים ולגרום לו להשפיל את מבטו. וכך נפרדו דרכינו לשלום. כמעט שבע שנים חלפו מאז, ועדיין אני תוהה מה היה קורה אילו.
ופעם אחת עליתי לרכבת, ובין הקרונות ישבה נערה בוכיה. וכל כך רציתי לגשת לשאול מה קרה, ולא העזתי.
וחולת הנפש שהסתובבה ללא מטרה ומילמלה שהיא צריכה להגיע לחיפה. רק נתתי לה כסף, שתוכל לנסוע. אני לא יודע מה עוד יכולתי לעשות, אבל מרגיש שיכולתי.
והחניכה שלי, שהייתי שם כשהתחילה לתעות בעולם, והיום היא אבודה לגמרי, ואולי זה כי לא עשיתי מספיק.
כל האנשים שלא אמרתי להם את שרציתי, שהרצתי שוב ושוב שיחות היפוטתיות איתם בראשי ובסוף לא העזתי.
כל מי שלא שמרתי איתו על קשר, מבית הספר, משנת השרות, מהצבא.
ולבסוף, ארוחה המשפחתית ההיא, שלאחריה סבתי החליטה לשים קץ לייסוריה. לא הייתי בארוחה הזאת, נפגשתי עם חברים.
ספק אם הייתי משנה משהו, הקפנו אותה באהבה והייסורים שביקשה לשים להם קץ היו פיזיים בלבד.
אבל לחשוב שחגגתי בזמן שסבתי התאבדה. אולי המילה החמצה קצת קטנה פה.
מצווה שבאה לידכם, אל תחמיצוה.
שם בדוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
