הנוכחות שלי באתר ירדה מחדש בזמן האחרון,
אמנם פרסמתי שני פוסטים ברצף אבל לא קראתי כמעט בכלל, ואני מתנצל.
הייתי עסוק למדי.
בין העבודה הלוחצת, המשפחה והחברים דחפתי שעות של הכנות, קניות וקריאת חומר.
מחר אני נוסע לאילת ובשני בבוקר מתחיל ללכת צפונה על שביל ישראל.
אני יוצא עם חבר ישן מתקופת בית הספר, אחד מאלו שבפוסטים הראשונים היה בחזקת קשר שנותק.
זה לא הקשר היחיד שחידשתי מאז התחלתי לכתוב פה,
החיים שלי השתפרו לאין ערוך בתקופה האחרונה.
אמנים רבים מסכימים שכתיבה באה מעצב, ואכן, הצורך לכתוב פחת.
אני לא יודע אם אחזור לכתוב פה כשאחזור מהשביל, אבל אני כמעט בטוח שאחזור לקרוא פה.
אני מודה לכל מי שקרא פה, לכל מי שהגיב, וגם לכל מי שפרסם ונתן לי להציץ רגע לעולם שלו.
לפני שפתחתי את הבלוג הזה התייחסתי לכל עניין הבלוגים בזלזול. משהו ברעיון של לכתוב על החיים שלך באינטרנט נשמע לי מגוחך, והנחתי שבלוגים הם נחלתן הבלעדית של פקאצות בנות חמש עשרה.
אני שמח להגיד שטעיתי בגדול.
גיליתי פה אנשים אינטיליגנטיים, בעלי כישורי כתיבה יוצאים מגדר הרגיל ואישיות ראויה להמון הערכה. מובן שלא כל הבלוגים כאלה, אך הסטטיסטיקה טובה בהרבה משחשבתי. אפילו באותם בלוגים מהם חששתי בהתחלה ניתן למצוא אמיתות רבות, וזה דבר חשוב שלמדתי:
בבלוגים - שלא כמו בשירה, אגב - מה שנכתב מהלב לא יכול להיות גרוע.
החיים שלי עברו כמה תהפוכות בזמן האחרון, ככה שאין לי מושג מה יהיה איתי החל מהרגע בו אדרוך בקיבוץ דן.
אני מקווה מאוד שאחזור לכתוב פה בעתיד.
נהניתי מכל רגע, תודה לכולכם.
רק טוב,
שם בדוי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
