"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

מוזר לכתוב שוב.

מעט כתבתי מאז יצאתי לשביל, והמעט הזה היה עם דף ועט - פורמט שעליו מעולם לא הצלחתי לפרוש את נשמתי באמת.

מזה זמן מה אני בבית, מתרגל שוב לחיים ומשלים פערים.

בין השאר עברתי בכל רשימת הקבועים שלי (שהיא, אגב, ארוכה למדי). בחלקם קראתי רק את הפוסט האחרון, בחלקם קצת יותר, במעטים חזרתי אחורה וקראתי כל מה שנכתב מאז תחילת אפריל ותוך כדי קריאה נוספו פוסטים חדשים.

מוזר, להריץ ככה חודשיים של חיים של מישהו מול העיניים. בשעה אחת עברו מולי פגישות ופרידות, ימי זיכרון וחגים.

עבר עלי דיי הרבה בשביל, וכבר הגיע הזמן שאספר לכם קצת מהדברים:

הגשמתי חלום. ארקדי דוכין דיבר פעם על כמה שזה מפחיד אותו - להגשים חלומות - ההרגשה שאחרי באמת מוזרה: ארבע שנים לפחות אני חולם לעשות את זה ופתאום, זהו. זה נגמר. בתחילת השביל התקשיתי להאמין שזה באמת זה. הזכרתי לעצמי שרבים פורשים באמצע, וגם אם אני לא אפרוש מי יודע מה יהיה על החבר שיצאתי איתו (שאכן פרש, ראו בהמשך). לאט לאט הפך השביל לסטטוס חיים. כמו עבודה, כמו קשר ארוך, חלק מההגדרה העצמית שלי. "פנוי בשישי בערב?" היו מגיעים מסרונים מדי פעם מאנשים לא מעודכנים במיוחד, והייתי ממהר למסרר בתגובה משהו בסגנון "רק אם תגיע למצפה רמון" תוך תחושת התנשאות קלה. האנשים מסביב שיתפו פעולה עם התחושה הזו והרבו להתפעל. "מאילת? ברגל??" התפלא חייל במורדות הר מירון, וקבע נחרצות "אין מצב". פעמים חששתי שההנאה הזו, הבזויה ביותר מבין ההנאות שחוויתי בשביל, היא היא הההנאה העיקרית שאני חש, אולם לקראת אמצע השביל התבדו חששותי סופית כשכבר מאסתי בהסברים האינסופיים החוזרים על עצמם ("כן, אנחנו הולכים מאילת... זה לוקח בדרך כלל כחודשיים... בדרום המים זה באמת קצת בעיה..." וכו') ורק רציתי שיניחו לי לנפשי וייתנו לי לטייל.

ואיך בכלל אתחיל לספר לכם? חוית השביל כל כך שונה מאזור לאזור ומאדם לאדם.

במדבר היטהרתי מכל עיסוקי היום יום, הרגשתי כאילו אני מזדכך, כאילו נושרות מעלי כל הפוזות והמסיכות ונשארת גרסה מזוקקת שלי, האני האמיתי. בין ערד להרי ירושלים התפעלתי משינויי הנוף התכופים, איך צד אחד של ערד גובל במדבר ובצדה השני צומחים שדות, ואיך ביום אחד של הליכה עוברים מאדמת החקלאות המדברית של אזור לכיש להרי ירושלים שליד בית גוברין. בהרי ירושלים התמסרתי לצומח ולחי שהקיפו אותי מכל עבר, צילמתי וביקשתי ללמוד שמות לכולם. הדהד בי אז שירה של לאה גולדברג, סליחות: "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף" ורציתי להכיר כך את ארץ ישראל, כמו שמכירים גוף של אהובה. למרכז הגעתי כמשקיף מהצד, מסתכל בביקורת על גדודי המתרחצים ועל הבניינים המתנשאים, ומה לי ולכל אלו? ואת הכרמל הכרתי מחדש, ואת הצפון כולו, שהזנחתי בעבר לטובת אהבת המדבר, למדתי שוב לאהוב ולהעריך, גם את חומה המייסר של הבקעה חוויתי, ואת קרירות המים בנחלי הגליל העליון. ובימים האחרונים ניסיתי לנצור כל רגע, כל עץ וציפור ונמלה, ועמדתי שם בקיבוץ דן כלא מאמין וחיפשתי אחר דרך להאריך את החוויה. ואלו הן רק חוויותי שלי. כל אדם חווה אחרת את השביל. פגשתי זוגות, וחברים ומשפחות, אנשים שהכירו רק לצורך השביל, ואנשים שעושים את השביל אחרי שנות הכרות ארוכות, צעירים לפני צבא ומבוגרים בפנסיה וקבוצה של פנויים-פנויות בגילאי החמישים שעושה את השביל בחלקים. וכל אחד בקצב שלו, וכל אחד עם החוויות שלו.

בשלב התחלתי למדי של הטיול, בנאות סמדר (על יד שזפון) עזב אותי החבר איתו התחלתי את השביל (בעיות ברכיים), ואני חברתי לקבוצה אחרת. עם אנשים לא מוכרים התעצמה חווית המדבר, הרגשתי שלם, לא הייתי צריך דבר נוסף בחיי. לא חברים, לא משפחה ולא בת זוג, היה לי טוב עם עצמי לבד והמעטתי בטלפונים עד כמה שיכולתי. ואז, דווקא מתוך התחושה הזו, היא הופיעה. אליסה. היא התחילה את השביל עם אותו מכר שהפגיש בינינו ושהקנאה שלי בו הייתה מוצדקת למחצה (הוא היה מעוניין בה, היא הבהירה לו שיישארו ידידים) כשבוע לפֵני, וכשהבינה שהוא לא השלים עם רעיון הידידות חזרה הביתה. ואז קיבלתי ממנה מסרון קצר שביקש ממני להתקשר. היא שאלה לאן הגעתי ואם אפשר להצטרף. נטשתי את הקבוצה בשביל לחכות לה יומיים שתתארגן, ויחד איתה המשכתי את השביל. לאור מה שקרה עם המכר, ולאור זה שגם ככה הרגשתי שלם לבד, לא התייחסתי לכל עניין הטיול ביחד כהזדמנות רומנטית. קיוויתי שאולי, אם זה באמת יהיה זה, נהיה ביחד אחרי השביל, אבל לאבד שותפה בטיול בשביל קשר, שמי יודע אם יצליח? זה לא. בדיעבד אני יודע שהיו לה מחשבות דומות. הגיוניים מאוד היינו, אבל נראה אתכם נשארים הגיוניים כשאתם ישנים זה לצד זה לבד בלב המדבר. אני זוכר ששכבנו זה לצד זו בשקי שינה, ראשינו קרובים זה לזה, מסביבנו רק שמיים מלאים כוכבים. ידי השמאלית מחוץ לשק השינה שיחקה באבנים ובחול שבינינו, מרחק סנטימטרים ספורים מידה הימנית. אני זוכר איך עצרתי את נשימתי משל הייתי ילד בחטיבת ביניים כשידינו התקרבו כאילו בלי משים ורפרפו זו על גבי זו, ואחר כך נאחזו זו בזו כטובעות בקרש הצלה. אינני זוכר מתי נהניתי כל כך פשוט להחזיק יד של בחורה כלשהי, אולי בפעם הראשונה שאהבתי, אולי גם אז לא.

המשכנו את השביל כזוג (יש דיי הרבה זוגות שעושים את השביל יחד, מתברר), מצב שהפחיד אותנו בתחילה אך כל חששותינו התבדו והיה נהדר.

עכשיו, אחרי זמן כה רב שהיינו צמודים, קצת קשה להתרחק ולכן אנחנו מחפשים עבודה שתבוא עם מגורים. אולי בקיבוץ או משהו כזה...

במהלך זמן כה ארוך ביחד (כמעט חודשיים) יצא לנו לדבר כמעט על כל נושא אפשרי, וכשעלה אחרי מספר שבועות נושא הבלוגים סיפרתי לה שאני כותב אחד. היא לא ביקשה פרטים, לא חקרה, רק בחנה את מבטי וקבעה "אני מבינה שאין סיכוי שאראה אותו". דווקא בגלל התגובה הזו אני שוקל להראות לה אותו בעתיד. נראה...

זהו בנתיים, אני חייב להגיד שהכתיבה והקריאה כאן היא אחד הדברים שהיו חסרים לי בשביל. אני שמח שהצלחתי סוף סוף לכתוב את הקטע הזה, שכבר שבוע עבר מאז ישבתי לכתוב אותו בפעם הראשונה.

לכל מי ששוקל לעשות את שביל ישראל - לכו על זה!