"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

אנחנו קמים בתל אביב וממהרים ללכת צפונה, הבניינים מסביב לא עושים לנו טוב.

אני כמעט נושם לרווחה כשמתגלה סוף סוף הים.

אנחנו הולכים על החוף ואת מספרת לי שהצדפים שסביבנו הם של מין שכבר נכחד, וזה עצוב.

אנחנו ממשיכים ללכת בשתיקה ("מבחינתי, מישהו שנוח לי איתו, זה מישהו שאפשר לשתוק איתו" אמרת לי פעם)

"אז עוד כמה שנים, אם אנשים ימשיכו לאסוף צדפים כמזכרות, לא יהיו צדפים בחופים" אני אומר, כששוב אני מסיק באיחור את מה שנדמה לך מובן מאליו.

"זה מה שאני חשבתי" את מאשרת "זה מה שעצוב"

אני מתכופף להראות לך צדף יפה במיוחד, שלאור השיחה האחרונה נראה יפה עוד יותר ואת לוקחת אותו ממני.

אני תוהה מה בכוונתך לעשות איתו ואז את עושה שני צעדים וזורקת אותו בכל כוחך לתוך הים, כמו הילדה עם כוכבי הים, מהסיפור שהיינו מספרים בטיולים של התנועה.

"עכשיו יעבור זמן עד שהוא יגיע שוב לחוף" אני מגשש אחר קו המחשבה שלך "ויעבור יותר זמן עד שמישהו ייקח אותו".

"זה מה שאני חשבתי" את מאשרת. והעיניים שלך צוחקות.