"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

סיימתי עכשיו לראות את הפרק האחרון של "לונדון פינת בן יהודה".

למי שלא מכיר מדובר בתכנית תיעודית בת 6 פרקים מאת ירון לונדון שבה הוא חוקר את מצבה האנוש של השפה העברית כיום.

התכנית מעניינת מאוד לטעמי, ועוסקת במספר נושאים, אך העיקרי שבהם: המאבק בין ה"שמרנים", אוהבי העברית הישנה והטובה, המקפידים על הגייה נכונה, שימוש במילים עבריות ושימור מילים ארכאיות, לבין ה"נוער" שמעדיף להשתמש במילים לועזיות או במילים משובשות נוסח "יכל" ו"גודלת" (במקום "יכול היה" ו"גדלה") ומתהדר באוצר מילים עבריות עלוב במיוחד.

מובן שאני מציג את הדברים בצורה מוקצנת, ולשמחתי גם לונדון ראה שאין מדובר בשחור ולבן, והגדיל לעשות כשבחר מרואיינים בעלי דעות שונות והצליח ליצור תכנית המציגה את הדברים כהוויתם כמעט ללא הטפה לצד זה או אחר. במיוחד בלט בתכנית הבלשן פרופ' גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה". טענתו העיקרית היא שלא ניתן לתקן אדם ששפת אמו היא עברית (או ישראלית, לצורך העניין), כיוון שכ"דבור ילידי", יליד הארץ שנולד לתוך השפה הוא מציית לחוקים דקדוקיים שבמוחו, ואל לנו לכפות עליו את חוקי הדקדוק העבריים הארכאיים.

כמי שאוהב את השפה העברית קשה לי לקבל את הרעיונות הללו, הגורסים כי צריך לקבל נערים האומרים "חמש שקל" או "אני ירצה". לא שאני טלית שכולה תכלת בנושאים אלו, אלא שאני משתדל לדבר באופן תקין ומודה למי שמתקן אותי. אך לא תקניות הדקדוק היא הבעיה. הבעיה האמיתית, לתפיסתי, היא בנושא אוצר המילים ההולך ומתמעט. ירון לונדון מבטא זאת בבהירות רק פעם אחת בתכנית ולאחר מכן נמנע מלתקוף את הנושא ישירות. זה קורה לקראת סוף הפרק הראשון, בשיחתו של לונדון עם נשיא האקדמיה ללשון עברית, פרופסור משה בר אשר, וכך שואל אותו לונדון: "כשאתה בוחן את אוצר המילים, את יכולת הביטוי של נכדיך, אין לך תחושה שהם הולכים והופכים לאילמים? הם עילגים או דמויי קופים אילמים,משתמשים בקריאות, מחוות ידיים, אבל רעיון מופשט או רעיון מורכב הם מתקשים [לבטא]"

בוטה, מעליב אולי, אבל נכון. הדור שלנו, ואני בתוכו, מתקשה לבטא את עצמו, ואני לא יכול שלא לחוש שהדבר קשור באוצר המילים הרדוד שלנו.

בשיחה עם פרופסור צוקרמן משתומם לונדון על כך שכבר אין משתמשים במילים "לחבוש" "ללבוש" "לגרוב" "להרכיב" אלא "שמים" כובע, חולצה, גרביים או משקפיים. מילים אלו אולי לא יעזרו לנו להתבטא אבל יש כאן דוגמה לתהליך שחל בכל השפה העברית. קחו לדוגמה את המילה "שמחה". שמחה היא מילה המייצגת ספקטרום שלם של רגשות ולא רגש ספציפי: אתה שמח לשבת בפאב עם חברים, שמח לזכות בלוטו ושמח ביום חתונתך. לשם כך נוצרו מילים רבות שמייצגות גוונים שונים של אותה מילה, מילים שאנו מכירים משבע הברכות בחתונה :ששון, שמחה, גילה, רינה ודיצה, ולכל אחת מהמילים הללו משמעות שונה מלחברתה. דיצה היא שמחה הנובעת דווקא מתוך קשיי היום יום, הרינה היא קולות השמחה, גילה היא ביטויי שמחה כלפי חוץ ובפרט שמחה על דבר חדש וכך הלאה.

אבל כיום מעטות המילים שאנו משתמשים בהן לציין שמחה. או עצב. או כל רגש אחר. נדמה לי שאנחנו משתמשים במילים קיצוניות מאוד: עצב, למשל, יכול להיות קליל ("בעסה") או קיצוני ("דכאון", "דאון") נניח שהדכאון החליף את היגון. מה קרה ל"תוגה" "נכאים" ושאר המילים שלומדים היום רק בפסיכומטרי? אולי אפשר היה ליצור שפה שיש בה מגוון רחב יותר של רגשות? שפה שתאפשר לנו לשים במילה אחת את מה שאנחנו מרגישים במקום הנכון על הסקאלה בין בעסה לדכאון, וגם להוסיף את הגוון הנכון?

אגב, משמעות המילים לא חייבת, לדעתי, להיות בדיוק כפי שהייתה. מספיק שיהיו מספר מילים "נרדפות", ואנו כבר נמצא להן משמעויות, אני גם בעד לשלב מילים חדשות באוצר המילים הישן. כך, למשל, ברור לכולנו כי "כיף" מציין רגש רגעי כלשהו, "שמחה" מציין רגש יותר חזק ופחות רגעי ו"אושר" הוא כבר מצב קבוע.

אני יודע שלא משנה כמה מילים נחיה, נחדש ונמציא, תמיד ישארו רגשות שלא הגדרנו להם מילה, הרי מגוון הרגשות של האדם הוא אינסופי. בגלל זה אוצר מילים הוא לא מספיק וצריך גם יכולת התבטאות. צריך לדעת יש רגשות שאפשר להגדיר אותם רק בדימויים, "פרפרים בבטן" הוא הנפוץ ביותר. אני שואף למצב שבו כל אחד יכיר את השפה מספיק טוב בשביל להסביר מה הוא מרגיש.

חלקכם בטח קוראים וחושבים "על מה הוא מדבר?" אולי אתם לא מרגישים שיש לכם או למישהו סביבכם בעיה להתבטא. ובכן, דבר ראשון אני רוצה להבהיר שלבטא רגשות זה ממש לא דבר פשוט. יש שירים שלמים שנכתבו רק בשביל להעביר רגש אחד ספציפי. דבר שני, אני רוצה שתזכרו בשיחה האחרונה שבה דיברתם עם מישהו על הרגשות שלכם. האם הרגשתם שהוא הבין באמת? האם אתם מרגישים שאתם יכולים לתאר במילים רגשות שאתם חווים ביום יום? אני חושב שמעטים בדורנו מסוגלים לכך ברמה מספקת. אני חושב שזו הסיבה שבגללה כל מילה שנייה שלנו היא "כאילו", "כזה" או פשוט "אמ...".

מה עושים? מנסים להעשיר את השפה שלנו. הרי זה אנחנו שמדברים ככה. תקראו ספרים, תשתמשו במילים הגבוהות שאתם מכירים, ואפילו תמציאו מילים חדשות. אולי נצליח קצת להעלות את יכולת ההתבטאות שלנו.