"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

מפחיד, איך שהימים עוברים.

האקסית, שמהיום נקרא לה חווה, אמרה לי פעם שהחיים בנויים בצורת פירמידה: כשאתה נולד כל האפשרויות פתוחות בפניך, אבל כל בחירה שאתה בוחר סוגרת את האפשרויות האחרות ובסוף אתה נותר אם אפשרות אחת בלבד: למות. ומאחוריך נשאר קו אחד של הדברים שעשית, ומרחבים אינסופיים של מה שלא.

אני ממש מרגיש את האפשרויות האלו נסגרות בפני.

ולא שאני לא שלם עם ההחלטות שלי, מצאתי עבודה נהדרת, ואני בדרך לרכב ואולי אני ואליסה נעבור לגור ביחד עוד כמה חודשים. טוב לי, באמת. אבל כל הדברים שאני מפספס. אין כמעט עבודה או מקום מגורים שלא נראים לי מושכים, החל בעבודה חקלאית בנגב וכלה במכירות בתל אביב. כל דבר נראה לי הזדמנות חד פעמית, ובאמת: אם לא עכשיו - אימתי? הרי מרגע שאתחיל ללמוד חיי מנותבים בטירוף. אגף שלם של הפירמידה נסגר לי. עד סוף התואר אהיה בן 27, אולי יותר. אני ארצה להתחתן, להביא ילדים, ואז בכלל הכל אבוד.

אני רוצה עשר, עשרים שנה של עכשיו - של המצב הזה של אחרי צבא. אני רוצה לעבוד בכל משרה אפשרית, לגור בכל חור וללמוד כל דבר שאמצא בו עניין, אבל אם אקח עכשיו עשרים שנה, לא אממש את התכניות שלי לעתיד הטיפה יותר רחוק - משפחה וקריירה.

ומצד שני, מי יודע אם הייתי מנצל כראוי את עשרים השנים הללו? אפילו השנה הזו מפחידה אותי בטרוף. גדול עלי להיות מבוגר פתאום.

והכי קשה זה להיות כל הזמן זה שבטוח בעצמו, כי אליסה מפחדת הרבה יותר ממני.

פתאום אני מבין את סוד קסמם של נעוריי הנצח - נעוריי נצח משמעם פטור מפחדים. לא רק מן הפחד למות, אלא מן הפחד לפספס. נעוריי נצח הם פטור מבחירות, שכן תמיד יהיה זמן לנסות את האופציה השנייה.

נו, שויין,

סתם אני מתלונן. יש לי אותך וזה כל מה שאני צריך.

נ.ב: שמתי לב לטעות נוראית שעשיתי:

שכחתי לשנות את שם השיר מתחת לציטוט מצד שמאל. ובכן, השיר הוא "שיר קנאה" הנהדר מאת מאיר ויזלטיר, שיצא לי לשמוע פעם בהלחנה נהדרת של עמית גור, שהיה אז (2005) תלמיד בעירוני י"ד בתל אביב. לצערי לא הצלחתי למצוא את השיר מולחן.

כפיצוי לשיר אני מצרף אותו כאן, הוא גם מתאים לנושא.

שיר קנאה

א.

אני מקנא בעצמי על שנתי המתוקה

על מזרון מאובק על הארץ בחדר פרוץ אל הים

מנוכר מאדם חסר בית צעיר ורעב

לצידי רק חלה שהורמה בפתחה של חנות

ב.

לעולם לא אישן עוד שינה כה חפה מיאוש

כה בטוחה מכל פגע וכה מחוסנת ממות

לעולם לא אקיץ עוד כה קל כה דרוך ומפויס

מול הים המבהיר חלחלת העתיד והעיר.