"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

ראשית הבהרה קטנה: בחודשים האחרונים אני חי בתנאים שיש אנשים שייתקשו אפילו לדמיין,

גם אני לא יכולתי לדמיין את הדבר עד שחוויתי זאת על בשרי.

אין לי מחשב. גם לא לפטופ. קל וחומר שאין לי חיבור לאינטרנט.

זה בסדר, אין מה לדאוג לי, אני מסתדר יופי עם המצב החדש, אלא שלכל דבר יש מחיר וחלק מהמחיר הנוכחי הוא אובדן הקשר לאתר זה.

זו הסיבה שבגללה אני ממעט מאוד לקרוא ולכתוב כאן בחודשים האחרונים, עמכם הסליחה.

אני עדיין מעוניין להחזיק את הבלוג על אש קטנה, גם אם מעטים הקוראים בו, ועל כן אמשיך לפרסם מפעם לפעם.

מי שמעוניין יכול לבדוק את הבלוג פעם בשבועיים עד פעם בחודש, מסופקני אם הוא יתעדכן לעיתים קרובות יותר.

עם זאת, לכשיתעדכן, לעיתים אמצא עצמי מפרסם מספר פוסטים בזה אחר זה, או כך לפחות אני מקווה.

לענייננו: אני יודע שאני מאחר בכשבוע, אבל מי שקרא את הפסקאות הקודמות ודאי יבין לבד מדוע.

ברצוני לדבר אתכם על יום שנקרא בפי ההמונים "יום רבין" אך אני מעדיף לכנותו "יום הזכרון לרצח ראש הממשלה".

מדובר ביום שגם אם אינו מיותר לחלוטין, ודאי שהוא מחמיץ את מטרתו, וכדי להבין זאת דיי אם נביט בשני השמות שהזכרתי למעלה.

"יום רבין" או "יום הזכרון ליצחק רבין" הם שמות נפוצים למדי ליום זה. ברוח שמות אלו מצויין היום ברחבי הארץ: תכניות הטלוויזיה מספרות את סיפור חייו של המנהיג הנערץ, בתחנות הרדיו משמיעים את השירים שאהב ומדברים על מורשתו, ובטקסים שומרים כולם על ארשת בוכייה ושרים את "לבכות לך" ו"רב חובל". מדובר בעצם באזכרה בקנה מידה ארצי, הדגש הוא על העצב, על הכאב, ועל האדרת דמותו של יצחק רבין.

"יום הזכרון לרצח ראש הממשלה", כפי שאני רואה אותו, הוא יום שעיקר עיסוקו בדמוקרטיה ובאלימות. בטלוויזיה יקרינו סדרות שיעסקו בגבול שבין חופש הביטוי להסתה, ברדיו יתנו זמן שידור לקבוצות מיעוטים שקולן אינו נשמע ובטקסים, אם בכלל יש צורך בכאלו, יקריאו קטעים העוסקים באלימות ובדמוקרטיה. המשפט הנפוץ בטקסים לא יהיה ציטוט של רבין אודות נפלאות המלחמה על השלום אלא דווקא ציטוטו המפורסם של וולטר "אינני מסכים עם דעתך אך אלחם עד מוות כדי שתוכל לאמרה"

כי הרי מה הטרגדיה האמיתית ביום זה? עם כל הכבוד ליצחק רבין עליו השלום,איבדנו כבר גדולים וטובים ממנו. הרצל וז'בוטינסקי, בן גוריון ומנחם בגין, והרשימה ארוכה ומתארכת. בקיצור, אובדנו של יצחק רבין, אבדה גדולה ככל שיהיה, אינו מצדיק יום זכרון.

גם האמירה הנפוצה של "מי היה מאמין שיהודי ירצח יהודי אחר בגלל דעותיו" היא מגוחכת, שהרי היו לנו רציחות על דברים פעוטים מכך, כמו כסא בחוף הים או מקום בתור, ואפילו סתם מתוך שעמום.

הטרגדיה האמיתית היא בכך שנרצח ראש ממשלה, ובקרע העמוק שפילג את העם בימים שלפני הרצח.

אז על מה כן צריך לדבר?

כבר הזכרתי את הדמוקרטיה כנושא העיקרי: רצח ראש ממשלה הוא פגיעה בהליך הדמוקרטי. אם רציחות כאלו יהפכו לנפוצות נתקרב יותר ויותר לאנרכיה של ממש. פרט להסברת ההליך הדמוקרטי וחשיבותו (אני מדבר כמובן על מערכת החינוך) יש לציין ביום הזה את הלגיטימיות של דעות שונות, ואת חשיבותו של חופש הביטוי. אם הדבר היה תלוי בי, הייתי הולך עם הדמוקרטיה צעד או שניים קדימה ומעורר דיונים ציבוריים בשאלות כמו "מה היא מדינה יהודית ודמוקרטית" "גבולות חופש הביטוי" "זכויות הפרט מול צרכי המדינה" ועוד נושאים שקשורים דווקא בנקודות התורפה של הדמוקרטיה ומעמידים אותה בסימן שאלה. כמיטב המסורת היהודית, אני מאמין ששאילת שאלות והטלת ספק רק מחזקת את האמונה.

נושא נוסף שיש לדבר עליו, הוא המצב שקדם לרצח. יש לעשות חשבון נפש אמיתי ונוקב בשני המחנות. טון הדיבור ב15 השנים האחרונות שלל לחלוטין את דעת הימין. יש להזכיר שהפגנות הן דבר לגיטימי וחשוב בדמוקרטיה, וכך היו גם הפגנות הימין לפני הרצח. יש להצביע במדוייק על מאפייני ההפגנות שעברו את גבול הטעם הטוב ולא להכתים ציבור שלם בהסתה. בקשר למחנה השמאל, הגיע הזמן לחשבון נפש גם שם. הרי להבדיל משרון בתקופת הגירוש, שהביע שוב ושוב את צערו, כאבו והזדהותו עם המתנחלים, יצחק רבין דאג להביע בעיקר זלזול כלפי הציבור הזה. רבים במחנה השמאל נגועים היום כמו אז בהתנשאות מבחילה כלפי ציבור המתנחלים. האם זה לא תרם לקרע? ועם כל זה צריך לזכור שלא היה זה ציבור זה או אחר שרצח את רבין, אלא איש מטורף אחד.

יש עוד הרבה מה לומר בנושא, אבל נחכה לשנה הבאה.

לסיכום רק אביא ציטוט של אחד הילדים שאני עובד איתם כששאלתי אותם אם הם יודעים על מה מדובר:

"רבין רצה שלום, ויגאל עמיר אהב מלחמות, אז הוא רצח אותו כי הוא חשב שהוא נאצי"

אשמח לתגובות.