"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

ודאי היה זה בשיעור חברה. המורה עמדה ליד הלוח וניסתה בכל מאודה לדחוס את יום כיפור לשורה של טבלאות ומאפיינים. הטקס הזה חזר על עצמו בכל חג ומועד: תאריך, מקור החג, מצוות, מנהגים... כאילו שניתן לתמצת את מהות חג מחגי ישראל, על אחת כמה וכמה יום הכיפורים, לקטגוריות תפלות שכאלו. אך המורה הוסיפה מעט טעם לשיעור כשבתחילתו ביקשה מהתלמידים להצביע ולספר אילו מנהגים נוהגים ביום כיפור בביתם. אנחנו השתתפנו והתעניינו כמו שרק תלמידים שמערכת החינוך עוד לא הצליחה להשחית מסוגלים להשתתף ולהתעניין. היה לנו הרבה מה לספר, בעיקר דברים שקשורים באופניים.

מובן שהכרנו את משמעותו של יום הכיפורים, אך בעבורנו, ילדים מושבניקים ממשפחות מסורתיות לכל היותר, העניין העיקרי ביום זה היה הרכיבה על אופניים. בערב יום כיפור, בזמן תפילת "כל נדרי", היו נפגשים כל הילדים מחוץ לבית הכנסת. המאורגנים יותר קבעו כבר אז שעה ומקום מפגש לבוקר המחרת. למחרת, משנפגשו, היו יוצאים בזוגות ובשלישיות לכל קצוות המושב לקרוא לילדים הפחות מאורגנים, לאלו שמתעצלים ולילדים הפחות חברותיים. כיוון שאני עונה על כל שלושת התנאים, תמיד הייתי מאלו שאספו אותם מבתיהם. בסביבות השעה 11:00 הייתה נשמעת נקישה בדלת ושני ילדים מבויישים ומזיעים היו עומדים בפתח "שלום" הם היו אומרים בקול נבוך לאמי "רצינו לבדוק אם שם רוצה לבוא לרכב באופניים". יחד איתם הייתי נוסע קודם כל למרכז המושב השכן, שם התאספו כבר כל ילדי האזור, ומשם היינו מחליטים מה הלאה.

כמו ילדים רבים בישראל, בכל שנה הרחקנו מעט יותר, ושלושת ימי בית ספר שבין כיפור לסוכות היו מלאים בסיפורים והתפארויות, על ההוא שרכב עד לעיר הקרובה, וההם שנכנסו בטעות לכפר ערבי, ועוד ועוד. יתרה מזו, לא הסתפקנו בדיווש סתמי, מהיר ורחוק ככל שיהיה, אלא ארגנו משחקי "שוטרים וגנבים" ו"דגליים" ועוד משחקים רכובים שחלקם המצאנו בעצמנו. משחקים אלו כללו עשרות משתתפים והתקיימו בתחילה בכבישי המושב, ומאוחר יותר, כשגדלנו וקיבלנו אופניים משוכללות יותר, גם בשדות ובמושבים הסמוכים.

וכך, אם נחזור לשיעור, כששאלה המורה יום לפני ערב יום כיפור כיצד אנו מציינים את המועד המיוחד, הצביעה כל הכיתה בהתרגשות. הילד הראשון החל לספר למורה את כל מה שסיפרתי לכם עתה, אך המורה מיהרה להעיר בעדינות שרכיבה על אופניים ביום כיפור מנוגדת למצוות, ולכן אין זה נחשב מנהג. כמות הידיים המורמות ירדה פלאים אחרי הערה זו, ושאר התלמידים יישרו קו וסיפרו למורה שכתבה את דבריהם על הלוח על תקיעה בשופר, הליכה לבית הכנסת, סעודה מפסקת ואבא מכוסה טלית. כל אלו אכן חוויות יפות, אך מהות יום הכיפורים בעינינו - דיווש חסר פשרות - נשארה מחוץ ללוח. כשביקשה המורה רשימות של מצוות ומנהגים ניסה ילד אחד שוב את מזלו והזכיר רכיבה על אופניים, אך הפעם כבר השתיקה אותו הכיתה כולה, שכן מנהג זה סותר את המצוות של יום כיפור (אגב, אם קורא פה מישהו שמבין - האמנם? או שאולי רק אסור לנסוע מרחק מסויים או לצאת מהיישוב?).

המורה ההיא לא הייתה דתייה, ואני מאמין שכמו כולנו גם ילדיה נסעו באופניים ביום כיפור, אולם משום מה חשה המורה שעליה ללמד אותנו את מסורת הדת היהודית, ולא להזכיר את התרבות הישראלית בתוכה אנחנו חיים. חבל. בעיני זהו מנהג יפהפה. התרבות שלי, התרבות היהודית-לא-דתית-ישראלית, שואבת ממקורות רבים, ויוצרת לעצמה מנהגים משלה, יפים ונהדרים. חשבו על זה רגע: יום בשנה שבו אין נוסעים במכוניות וילדים יכולים לרכב באופניים באמצע הכביש ללא חשש. זה לא יפהפה?

נזכרתי בכל זה כשהלכתי אתמול לבית הכנסת ועברתי על פני עשרות רוכבי אופניים. יום כיפור הוא יום מאוד מיוחד בעיני. יוםבו כולם לבושים לבן ומחייכים זה לזה,ים בו נזכרים פתאום אנשים כמה נחמד זה ללכת ברגל. יום שבו מוצאת עצמה המשפחה יחד בבית, ללא עבודה וללא רכב לברוח בו אל הסבתא או אל המועדון. אני יושב וקורא, פותר תשבץ, מדבר עם אימי ומשחק עם אחותי, מסדר את החדר ומתפנה לדברים שרציתי לעשות מזמן. אני גם צם ועושה חשבון נפש, ומתחיל ליישם אותו מיד. הרי זה בדיוק מה שכולם אומרים תמיד בחשבון הנפש שלהם: אני צריך לבלות יותר זמן עם המשפחה, להקדיש יותר זמן לעצמי, לעשות את כל מה שאני דוחה מזמן. אז אני משתדל. הלוואי שהשנה אצליח ליישם את כל זה גם אחרי יום כיפור. שאקח את החיים ברוגע ובנחת, שהזמן יזרום לאט.

יום הכיפורים שלי הוא לא פחות טוב משל אדם דתי או חרדי. הוא אחר, ואני אוהב אותו כמו שהוא.

רק טוב,

שם בדוי