"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

יש לי טראומה מאמנות.

כשהייתי בגן טרום-חובה הגננת נתנה לי לצבוע ציור של צב שהודפס על גבי דף A4 פשוט.

בתום חמש דקות הגשתי לה בגאווה את הדף הצבוע.

נדמה לי שדרוש כאן הסבר קצר: חמש שנות נסיון החיים שהיו לי עד אז עוד לא לימדו אותי שלכל אחד יש יכולות שונות.

ידעתי אז שאני הילד הכי מוצלח בעולם, אמי אמרה לי את זה והיא תמיד צודקת.

אני מניח שידעתי כבר אז שאני לא יכול לצייר יפה כמו אחי הגדול או כמו המבוגרים, אלא שמעולם לא השוויתי את עצמי לילדים בגילי וכך הנחתי שמדובר בעוד משהו שאלמד לאט לאט עם הגיל.

הבועה הזו עמדה להתנפץ.

שלושה ילדים גדולים, מגן חובה, עמדו ליד הגננת כשניגשתי אליה עם הציור. תמים שכמותי, לא חשבתי לרגע לחכות שיילכו הם הביטו בבוז בציור הצב הנהדר שלי והחלו לצחוק. נדמה לי כי לא הבנתי את העניין עד שאחד פלט "הוא יצא מהקווים". אכן, כשצבעתי את הצב לא התייחסתי לקווי המתאר שלו. או שאולי ניסיתי להתייחס ולא הצלחתי בכך. נהניתי לצבוע את הציור, נהניתי לצבוע בירוק ולקשקש על הדף. ציירתי כמו שתינוקות מציירים, תוך הנאה ממגע הצבע ובעיקר הנאת יצירה טהורה: משהו שלא היה קודם נוצר בזכותי. כילד לא בחנתי את הציור כדי לקבוע אם הוא טוב מספיק, לא ניסיתי לצייר באופן דומה למציאות או לפי דרישות כלשהן, פשוט ציירתי. כנראה הייתה זו הפעם האחרונה שציירתי כך למשך שנים רבות. ודאי הייתה זו הפעם האחרונה שנהניתי כך מציור.

צחוק הילדים הוביל לבכי שלי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי לא מוצלח. תחושות כשלון ובושה הפכו אצלי במהירות לזעם כללי. מעכתי את הציור לכדור, זרקתי אותו בפני הגננת, או הילדים, או בכיוון אחר בכלל, הפכתי מספר חפצים אקראיים ויצאתי בריצה לחצר. הגננת, באופן מדהים שאני מעריך יותר ויותר ככל שאני עובד יותר עם ילדים, ניגשה אלי ללא כעס על הבלגן שעשיתי, ללא שום שיפוטיות או התייחסות למה שקרה. רק ציור היה בידה. ציור הצב שלי, שאספה מהרצפה, יישרה וגזרה לפי הקווים, כך שלא נראו החריגות שעשיתי. צר לי לומר שגם זה לא עזר. נשארתי במצב רוח זועף במשך כל היום.

לקח חשוב למדתי באותו יום - אני לא טוב באמנות. לא יודע לצייר יפה. פשוט לא. אז כהיום, יש לי הרגל מגונה להיות טוב בכל דבר שאני עושה. למה מגונה, תשאלו? כי ההצלחה נובעת מכך שאני עושה רק דברים שאני טוב בהם מלכתחילה. כך דחיתי את לימודי השחייה והרכיבה על האופניים, לימודים הכרוכים בכשלונות בלתי נמנעים, נמנעתי מספורט וכן, גם מאמנות. החל באותו יום ציירתי פחות ופחות. בבית הספר בשיעורי אמנות ישבתי בצד, ציירתי רק כשהייתי חייב, והשתדלתי שאיש לא ייראה את הזוועות שיצאו תחת ידי. בסתר המשכתי להתאמן בציור בביתי, אך גם נסיונות אלו כשלו.

זכור לי מקרה, ודאי היה זה בכתה ד', בו הוזמנו ההורים למעין יום פתוח בבית הספר. ביליתי עם אמי בשיעורים שונים, ואחד האחרונים היה שיעור אמנות. המורה, שככל הנראה רצתה להרשים את המורים, הכריזה כי נצייר היום טבע דומם, הציבה מספר חפצים על השולחן והנחתה אותנו לצייר בכל אמצעי שנרצה, תוך שאנו מקפידים על פרופורציות ושמים לב לאור וצל. פרופורציות? אור וצל? ישבתי בהבעה מבועתת על פני, ותוך חצי דקה הייתי מחוץ לכתה, צורח בוכה וכועס. (לקח לי עוד כשנתיים ללמוד דרכי ביטוי לגיטימיות ובוגרות יותר לתחושות קשות).

מקרה רדף מקרה, ואני המשכתי לטפח רתיעה עזה מאמנות ובעיקר מהעיסוק בה. היו יצירות שיכולתי להעריך, אך ברגע שהיו מנסים להסביר לי על היצירה, או אפילו פשוט שאלו לדעתי ננעל בי משהו. לא הבנתי וגם היום איני מבין מה גורם לי להמשך ליצירה זו אחרת, וחוסר הידיעה וההבנה יצר אצלי חשש אפילו מהבעת דעה.

בשנים האחרונות אני מנסה לעבוד על הצד הזה שבי. בצד היוצר כבר יצא לי ללמוד ציור מפי ילד בן 10 ולצבוע אבנים עם ילדה בת 6, ונהניתי מאוד. מצד הצופה אני הולך עם אליסה למוזיאונים וכבר לא מפחד לאהוב או לא לאהוב יצירה מסויימת. אבל עד לא מזמן לא האמנתי שאוכל, למשל, לקרוא פוסט שעניינו אמנות. וכשראיתי את הפוסט הזה ואת כמות התמונות שבו, ישר נרתעתי והמשכתי לפוסט הבא. אחרי כמה ימים חזרתי אליו ונהניתי כל כך, שכשהופיע הפוסט המצויין הזה כבר לא היססתי וצללתי פנימה. מומלץ בחום, למי שאוהב אמנות, למי שמפחד ממנה, וגם למי שנמצא איפשהו באמצע.

בהשאלה מנתן זך, אאחל לכולנו, שלא נהיה עיוורים ליופי העולם כל עוד אנחנו חיים, ושלא נחדל להלל את יופיו.

שם בדוי