"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

ביום שישי התקיים בתל אביב מצעד זכויות האדם.

כבר שנים שהמושג המתעתע הזה משמש צד אחד של המפה הפוליטית בארץ ובעולם ועושה דה-לגיטימציה לצד השני.

ברמה העולמית, כבר התרגלנו לשמוע על המועצה לזכויות אדם של האו"ם, שכל עניינה בביקורת על ישראל.

ברמה הארצית, מצעד זכויות האדם שמתקיים פה מהווה במה לארגוני שמאל ושמאל קיצוני. זה שנותנים להם במה זה בסדר, בכל זאת אנו חיים בדמוקרטיה, אבל זה שהם מספחים לעצמם את הביטוי "זכויות אדם" כאילו הם נאבקים למען זכויות אדם, ושאר האנשים במדינה הינם נגד זכויות אדם - זה כבר מקומם ומטעה.

מצד שני, אנחנו כבר רגילים לזה. השמאל כבר שנים קפיד להגדיר את עצמו כמחנה השלום, ולרמוז (ולעיתים להצהיר בבוטות) כאילו בשמאל רוצים שלום ובימין לא. הרעיון הזה בא לידי ביטוי באין ספור משפטים וביטויים שכבר התרגלנו אליהם, כמו הקלישאה האומרת ש"רבין נרצח כי רצה להביא שלום". מסע הדה-לגיטימציה הזה מתנהל כבר שנים בתקשורת, בבתי המשפט ובשיח הציבורי. בחברות החילוניות-מבוססות אליהן השתייכתי לאורך חיי מדובר בכלי נשק קבוע. מי שנגד החזרת שטחים - סימן שרוצה מלחמה. מי שהיה נגד בריחה מלבנון - רוצה שימשיכו להיהרג חיילים. מי שהתנגד לגירוש ברצועת עזה - גם רוצה שימשיכו להיהרג חיילים. אני אוהב בני אדם, ולכן אני רוצה להאמין שהתפיסות האלו באות באמת מתוך בורות. השמאלני עושה מהלך לוגי פשוט אך מוטעה בראשו:

א. חיילים נהרגים בלבנון.

ב. אני לא רוצה שיהרגו חיילים

ג. מכאן שעלי לתמוך ביציאת החיילים מלבנון.  

עכשיו שומע השמאלני שיש מי שלא מסכים עם דעתו וחושב רגע. אם הוא הגיע למסקנתו (ג) על סמך טענות א' וב', ברור שמי שמתנגד למסקנה (ג) מתנגד לאחת הטענות הנ"ל. כיוון שעל א' אין עוררין, כי זו עובדה שחיילים נהרגים בלבנון, ברור שהוא לא מסכים עם ב', כלומר, רוצה שיהרגו חיילים בלבנון.

מה שנשמט פה, הוא שהשמאלני התבסס על טענה נוספת, גם אם לא שם לב לכך: הטענה האומרת שאם יצאו החיילים מלבנון לא יהרגו, או יהרגו פחות, חיילים ע"י החיזבאללה. הימני בדר"כ פשוט לא מסכים עם הדעה הזו. 

נשמע כאילו אני מזלזל בשמאלנים ולא זו הכוונה, הימנים עושים את אותה טעות לוגית בדיוק פעמים רבות כשהם מניחים כי מי שפועל למען החזרת שטחים הוא בוגד ועוכר ישראל. הם לא מבינים שההנחה שלו היא שהחזרת שטחים דווקא טובה למדינת ישראל.

כך או כך, בתור ימני שגדל בחברה שמאלנית, סבלתי מהעניין לא מעט. שוב ושוב הייתי צריך להסביר שזה שהורי היו בהפגנות נגד רבין לא אומר שהם נגד השלום, ובטח לא שהם תמכו ברצח, שוב ושוב נאלצתי להסביר שההתנגדות שלי לגירוש גוש קטיף לא נובעת מכך שאני נהנה לראות חיילים נהרגים, אלא מאמונה בחיוניות הישיבה שלנו שם וסלידה מגירוש אנשים בכוח, לא משנה מי הם ואיפה הם גרים. כשהתנגדתי לעסקאות בהן שוחררו מחבלים הסתכלו עלי כעל רוצח, כשתמכתי בישראל ביתנו אמרו שאני פשיסט. זו לא הרגשה נעימה. יותר גרוע, זוהי אווירה שמדכאת את חופש הביטוי. אני מוצא את עצמי מהסס לא פעם אם להביע את עמדותי בציבור, ואסור שדבר כזה יקרה במדינה דמוקרטית, ודאי לא כשהדעות שלי חוקיות, לגיטימיות ומייצגות את רוב העם. מצחיק שמחנה השמאל, שמתהדר בתמיכה בפלורליזם, שוויון זכויות, חופש ביטוי וכו', גורם לי להרגיש מאויים בגלל דעותיי.

אבל לאחרונה החלטתי שאני לא מוכן לפחד. הצטרפתי ל"אם תרצו". ביום שישי האחרון הלכנו למצעד זכויות האדם כדי להראות שלארגוני השמאל אין מונופול על זכויות אדם. "אתם סתם פה כדי לעשות פרובוקציה" אמר לי פעיל מרץ. לא. לא היינו שם בשביל לעשות פרובוקציה, היינו שם כדי לתמוך בזכויות אדם, ולהזכיר שלא כל מי שמתנגד לשמאל מתנגד לזכויות אדם. באנו להגיד שהויכוח הוא לא כפי שמנסים להציג אותו - בין תומכי זכויות אדם למתנגדיהם, אלא בין שמאל לימין, בין זכויות אדם לזכויות אדם. הדיון על הסגר על עזה, למשל, לגיטימי, אבל צריך להבין שאין פה צד אחד שתומך בזכויות אדם, אלא יש פה התנגשות. זכויותיהם של הפלסטינים מתנגשות עם זכותנו לבטחון. ניתן להתווכח על התועלת והמחיר של הפעולה, אבל מי שתומך בסגר לא עושה זאת סתם כי הוא לא רוצה לתת זכויות לפלסטינים. כנ"ל לגבי המסתננים: עם כל הכבוד לזכויותיהם, מה עם חופש התנועה והזכות לבטחון אישי של תושבי דרום תל אביב? "פליטים הם לא פושעים" נכתב על שלט במצעד, אבל אף אחד לא בא בטענות למסתננים אלא לממשלה שמאפשרת להם להכנס למדינה בלי שום פיקוח.

באתי למצעד מלא בחששות. חששתי מאלימות ושנאה, מעימותים פיזיים ומילוליים. ובכן, באמת ראיתי שני מטומטמים מהצד שלנו, וכמה מהצד שלהם. הברברים שלנו ניגשו לפעילי שמאל כדי לצעוק עליהם שהם אוהבי ערבים, שילכו לעזה וכו' אחד מהם גם צחק על אדם שעבר שם עם דגל הגאווה, וכבר זמן רב שלא רציתי כל כך להרביץ למישהו. מהצד שלהם הגיעו מספר פעילי מרצ ו"יש דין", חלקם ביחד וחלקם לחוד, והחלו לצעוק עלינו שאנחנו פשיסטים וגזענים, בלי שום קשר לשלטים שנשאנו ולאידיאל בשמו באנו. אם למצוא בכל זאת נקודת אור גם בטינופת, גסויות לא שמעתי שם.

מצד שני, לשמחתי הרבה ראיתי הרבה יותר הדברות מריבים, והרבה יותר דיונים מויכוחים. קראתי מספר פליירים שנוגדים את דעתי לחלוטין, ושוחחתי עם מספר פעילים בגופים שאיני מסכים איתם. השיחות היו מעניינות ומתורבתות, והראו לי שרב המשותף מן המפריד. לא הייתי היחיד, פעילים אחרים ב"אם תרצו" ריסנו את הטיפשים שלנו, הבהירו להם את דעתם עליהם והבהירו למי שצעקו עליו, שהצועקים אינם מייצגים אותנו. שרנו עם ארגון אחד ושוחחנו עם אחר, וראיתי מראה מקסים של פעיל ישראל ביתנו ופעיל "יש דין" כשהם הולכים זה לצד זה ומדברים פוליטיקה בשקט. הלוואי שכולנו נלמד מהם.