"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

"אוּלַי יִמְצָא בְּךָ קַפְּדָן כִּילַי

בִּזְבּוּז שֶׁל יַד הַטֶּבַע הַנִרְשֶלֶת

שֶבַּגְרוּתְךָ עִטְרָה בְּתֹם שֶל יֶלֶד.

אַךְ עַד בְּלִי דַי יָפִיתָ בְּעֵינַי." *

הבית הזה נפלא, לא? ביטוי כל כך יפה לאהבה, הדגמה של הדרך בה היא מעוורת את כולנו, איך היא הופכת את חסרונות האהובים ליתרונות בעינינו. 

אבל ודאי אתם מרגישים שמשהו חסר. מספר דברים למעשה. חסרים לכם הבית הקודם, ושני הבתים שבאים אח"כ, שלושה בתים שיחד עם הבית כאן יצרו סונטה אחת מושלמת. אז הנה.

עכשיו השיר מרגיש שלם, הבתים התחברו לשיר שעולה בהרבה על סכום חלקיו. יותר מזה, אתם יודעים כי הייתה זו לאה גולדברג שכתבה את השיר, ומי שלמד או קרא עליה יכול לזהות את סגנון כתיבתה או להבין קצת יותר טוב את השיר. נדמה שבכך סיימנו, אך למעשה יש כאן הטעיה. בבלוג שהפניתי אתכם אליו מצוינת כותרת השיר כ"אולי אינך יפה כל כך", אך למעשה כותרת השיר היא בפשטות "ה." וזאת משום שהוא השיר החמישי  מתוך תריסר במחזור הסונטות הנהדר "אהבתה של תירזה די מון". אם אתם רוצים לטעום משירתה של לאה גולדברג, זהו המקום הטוב ביותר להתחיל ממנו. זהו מחזור שירים מדהים, המגולל את סיפורה של אהבה נכזבת שאינה מגיעה לידי מימוש, והוא מציג את ייסורי הנפש הפנימיים בצורה שרק גולדברג מסוגלת לה. נדמה כי ניתן לנצח רק להתעמק עוד ועוד בשיריו ובדרך בה הם קשורים זה לזה ומתכתבים זה עם זה.

מי שירצה להעמיק עוד יותר בשיר, יצטרך להבין את ההקשר הרחב אף יותר שלו. למשל, שיצא לאור בתוך הספר "ברק בבוקר" בשנת 1955, ואת מיקומו בתוך הספר וכו'. שירה, במובן הזה, היא כמו ספרי "זום" שהיו לנו כשהיינו ילדים, אלו בהם רואים תמונה, אך בכל דף שעובר רואים כי התמונה הקודמת הייתה רק חלק קטן מהתמונה המלאה.

מה שאני מנסה להגיד זה שהקונטקסט שבו מובאת יצירה משנה לפירוש והבנת היצירה. זה נכון לא רק לגבי שירה, ואפילו לא רק לגבי אמנות ויצירות. ההקשר שבו נעשים או נאמרים דברים חשוב בכל תחום כמעט החל מפסיכולוגיה וכלה במשפטים. ההבדל החשוב הוא, שבמשפטים אותו מעשה יכול להתפס כחוקי או לא חוקי בהתאם להקשר בו בוצע, אך לעולם לא יכול להחשב כחוקי ולא חוקי בו זמנית. כלומר, הדבר הנכון הוא להסתכל על הדברים בהקשרם. באמנות, לעומת זאת, ניתן לבחון את הדברים מכל נקודת מבט, עם הקשר או בלעדיו. ניתן להנות משורה כמו "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה" ("נשבעתי עיני..."\אלתרמן) בלי להכיר את השיר המלא, את מקומו ב"כוכבים בחוץ" או את הסברה לפיה נכתב בכלל על תל אביב ולא על אשה. ועם זאת, נדמה לי כי גישה אל היצירה בהקשר בו נועדה להיות תמיד מוסיפה לה ולעולם אינה גורעת.

ציטוט מפורסם מקבל משמעות נוספת ועמוקה יותר כשקוראים את כל הספר המקורי, יצירה מקבלת משמעות כשמכירים את התערוכה, את התקופה או את האמן, סרט מקבל משמעות אחרת כשהוא בא במכלול יצירת הבמאי, ובפרט כשמדובר בסדרת סרטים (ונתעלם מהמשכים שיצאו רק כדי לסחוט עוד כספים מההד שעשה הראשון).

זה, נדמה לי, אחד הדברים שאיבדנו ביחסנו אל המוזיקה, כשעזבנו את התקליטורים והתחלנו להוריד שירים בכמויות סיטונאיות. אחותי הקטנה מכירה הרבה שירים, אבל רק דיסקים מועטים בשלמותם. ההפסד מכך כפול: פעם אחת, כי מכירים כך רק את השירים המוכרים, אלו שיצרו תהודה מספקת כדי להגיע לאוזנינו. לרוב יהיו אלו השירים שמושמעים ברדיו, או לכל הפחות אלו שצברו הרבה צפיות ביוטיוב. אך יש בעיה נוספת שעליה לא מרבים לדבר. אותו שיר עצמו שאנו שומעים מאבד מאיכותו וממשמעותו כשאנו שומעים אותו בלי הקשר, כשלפניו ואחריו שירים רנדומליים שבחר האייפוד שלנו, ולא השירים שהיוצר התכוון שנשמע כהקדמה וכהמשך.

דיסק הוא יצירה אחת שלמה. אולי המשמעות שהוא נותן לפזמון הבודד פחותה מזו משנותן המחזור לשיר, אך היא דומה לזו שנותן לו ספר השירים, או למשמעות שנותנת התערוכה ליצירה הבודדת. אלבום, או לפחות כזה שנעשה באופן מוצלח, אינו מאגד סתם שירים רנדומליים, שבמקרה נכתבו והולחנו באותה תקופה, אלא כאלה שיש ביניהם חוט מקשר, גם אם לא תמיד ניתן להניח עליו את האצבע. מספר תקליטי מופת נוצרו בישראל בשנותיה המעטות, כאלו שממחישים את הנושא שאני מנסה להעביר פה (אולי המוכר ביותר מביניהם הוא "חתונה לבנה" של שלום חנוך, שעליו סיפר חנוך כי ראשית כתב את שמות כל השירים בו ואת סדרם, ורק אז התפנה לכתוב את השירים עצמם). לפני מספר ימים, כשנאלצתי לעשות הפסקה מלימודי כדי שיהיה לי מה לאכול,  נחה עיני על "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה. מזמן לא שמעתי את הדיסק, אך זכרתי אותו מאוד לטובה. מה שבא אחר כך זכור לי כהאזנה פעורת פה, בהתרגשות של ילד, כשאני שר לסירים בקולי קולות ואוחז את ראשי בשתי ידיים בהתפעלות.

חלק מהשירים באלבום מוכרים לכולכם (אני מקווה): "עכשיו אני" "קוק בצהריים" "פרדי על הבוקר" ועוד, אך האלבום הזה הוא הרבה יותר מסך שיריו. זהו אלבום קונספט שערוך כשידורי תחנת רדיו המשדרת מתוך ראשו של אדם הלוקה בפיצול אישיות, שכל אחת מאישיותיו אחראית על אחד מחלקי האלבום. האלבום כולל לא רק שירים, אלא קטעי מעבר, שיחות עם מאזינים, רעשי רקע של מעבר בין תחנות רדיו, פרסומות וכו'. לצורך היצירה המרהיבה הזו גייסו "החברים של נטאשה" את מיטב אנשי המוזיקה והתקשורת הישראלית. בחלק מהשירים ניתן לשמוע זמרים אורחים, מערן צור ועד דודו פישר. הלהקה תיגברה את עצמה בנגנים כשם טוב לוי וקרני פוסטל ואף גייסה שדרני רדיו ואנשי תקשורת נוספים כדידי הררי, יואב קוטנר, רבקה מיכאלי, ואפילו אהוד מנור. האלבום (הכפול, יש לציין) נשמע בנשימה עצורה, כפי שהיינו שומעים דיסקים בתיכון, מתעמקים בכל צליל ובכל מילה. החברים של נטאשה מראים לנו את הצדדים האפלים ביותר שלהם ושלנו, אלה שלרוב לא מדברים עליהם, גם לא בשירים. המעברים בין הדכאון לשמחה המלאכותית, בין העצב לכעס, בין הכעס לתקווה, מאפיינים כל אחד מאיתנו בתקופות הקשות.  למי שלא מכיר את הדיסק - רוצו לקנות. אמנם יש סיכוי שהמוכר בחנות לא יכיר את הדיסק, אבל חפשו אותו, הוא שם. אם מצאתם חנות שאין בה את הדיסק הזה, אין לה זכות קיום.

רק טוב,

שם בדוי.

נ.ב: לאחרונה הייתי קבור בלימודים למבחנים ולא יצא לי לכתוב פה. קרו לא מעט דברים במדינה שאני רוצה להביע עליהם את דעתי, אבל העדפתי לכתוב פוסט לא פוליטי. על נושא הזנות אני מרגיש צורך בכל זאת להגיד משהו, אז אני שם לינק למאמר שאני מסכים איתו ברשימת הלינקים משמאל. 

* הסבר על המשמעות המילולית למי שהתבלבל עם הנושא והנשוא: הנושא בשלוש השורות הראשונות הוא יד הטבע, והיא עיטרה את בגרות האהוב (אליו מדברת הדוברת) בתם של ילד.