"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

שתי יוזמות של שר החינוך העלו לאחרונה את זעמם של אנשי השמאל. האחת הייתה הכרזתו כי ירחיב את הסיורים לחברון, ויציע אותם לבתי הספר בכל הארץ. היוזמה השנייה, היא הערכות החדשות לציון "יום גוש קטיף" במשרד החינוך. (אני מביא את הכתבות מ"הארץ" כדי לאזן את עצמי :) )

הביקורת העיקרית, כפי שנהוג במקומותינו, הייתה להגיד כי אלו יוזמות פשיסטיות, טענה שנהיית יותר ויותר אבסורדית ככל שמרחיבים את השימוש בה. הרי הטענה העיקרית של השמאל היא שכל מי שהשלטון מנסה לפסול כל דעה ששונה משלו, אבל השמאל חוטא באותו חטא בדיוק כשהוא מכתיר כל מהלך של הימין כ"פשיזם" וכך נמנע מדברי הסבר ופוסל את המהלך בצורה קטגורית. אבל על זה נרחיב אולי בפעם אחרת, היה מי שהסביר את הביקורת כלפי המהלכים הנ"ל וטען נגד פוליטיזציה של משרד החינוך, תעמולה פוליטית בבתי ספר וכדומה. אני רוצה להתייחס לנושא.

יש לי תלונות רבות על מערכת החינוך. גרסה לא לגמרי מגובשת שלהן כתבתי כאן , וככל שהן מתגבשות הן הולכות ודומות לדעותיו של אברמל'ה פרנק , אבל דווקא בנושא הזה אני לא מצליח להסכים איתו. קראתי מספר כתבות ופוסטים בנושא ולא השתכנעתי. 

נתחיל בסיור לחברון. חברון נמצאת בלב המחלוקת על השטחים. רבים מתלמידינו יגיעו אליה במסגרת שירותם הצבאי, אחרים יגיעו לאזור במסגרת סיורים של יש"ע או של שלום עכשיו, ורובם, בואו נודה, ינאמו בלהט על זכות האבות או על האיוולת שבישיבה שם, וזאת מבלי שראו את המקום בעיניהם. האם לא נכון שמערכת חינוך תהיה כזו שמעודדת תלמידים לחשיבה עצמאית, לדיון ולבירור של נושאים שעל סדר היום? האם לא הגיוני שבמסגרת מערכת חינוך שכזו יצאו התלמידים לראות במו עיניהם על מה המחלוקת? 

כדי להבין את הסכסוך לעומקו, עלינו להכיר את שני הנרטיבים - היהודי והפלסטיני. התכחשות להיסטוריה היהודית של ארץ ישראל היא התכחשות לזכותם של היהודים למדינה כאן. מנגד, הכרה בהיסטוריה היהודית, ואפילו בזכותנו על הארץ, אין בה כדי לבטל את רעיון הויתור על השטחים לטובת שלום, ואין בה כדי להפקיע מהפלסטינאים את זכותם שלהם על הארץ. זוהי ארץ בעייתית, מולדתם של שני עמים, או שני "לא-עמים" כמו שהגדיר זאת פעם מאיר עוזיאל, אין טעם בבריחה מהבעייתיות הזו. אחד מתפקידיה של מערכת החינוך צריך להיות לעורר דיון אמיתי ומכובד, דווקא בסוגיות הקשות, כך שכשיצביעו התלמידים בבחירות ידעו למי הם מצביעים ולמה. 

מי שהיה בחברון יודע כי זוהי עיר מיוחדת במינה. לא ניתן לסייר בחברון בלי לראות את המצב המיוחד (והאיום) שבו נמצאת העיר הזו. כמו רבים הגעתי אליה בתור חייל, ואני ממליץ מאוד למי שלא היה בה עדיין לנסוע לראות. העיר מחולקת בחומות וגדרות. חיילים שומרים על צדה האחד מפני צדה השני. לאורך רחובות שלמים נאטמו החלונות כדי למנוע תקיפת יהודים. מספר פעמים בשנה, בחגי האיסלאם והיהדות, מגיעים מתפללים רבים ומערת המכפלה כולה נפתחת רק לבני הדת החוגגת. בתאריכים אלו גם מתוגברים כוחות צה"ל באזור כדי למנוע התפרעויות. וכן, בנוסף לכל אלו יש שם גם את אחד מאתרי המורשת החשובים ביותר ליהודים, ויישוב יהודי שמגורש וחוזר כבר אלפי שנים (הגירוש האחרון של יהודים מחברון נעשה במרד הערבי הגדול בשנת 1936, הבא יעשה ככל הנראה ע"י יהודים). זוהי עיר מורכבת, סוגיית השטחים היא סוגייה מורכבת, וסיור בחברון יכול להוות הזדמנות נהדרת לדיון מעמיק, ולגיבוש דעות עצמאיות של התלמידים.

הערכות החדשות בנושא גוש קטיף הן סיפור אחר, אך דומה. דרך סיפור גוש קטיף מנסות הערכות לגעת בנושא הרגיש של הציונות. מהי ציונות? מיהו ציוני? מהו מעשה ציוני? אלו שאלות מאוד לא טריוויאליות, והערכה מנסה לגעת בהן. הפעילויות שהוזכרו בכתבה הזכירו לי בעיקר את פעילויות מתנועת הנוער השמאלנית בה התחנכתי. מה מעורר את זעם השמאל בערכה? האזכור של רונן שובל? למה לא לגיטימי לבחון את גישתו לציונית של מי שעומד בראש ארגון צובר תאוצה שחורט על דגלו ציונות? הביקורת העיקרית כלפי "אם תרצו" היא שהם מספחים לעצמם את הציונות, ומגדירים את מי שמתנגד להם כאנטי-ציוני. מי שמוחה על זכותם להקרא ציונים חוטא בדיוק בחטא זה.

נושא גוש קטיף הוא נושא טעון. הדמוקרטיה הישראלית עמדה למבחן קשה בזמן הגירוש, ורבים מאזרחי המדינה מצרים על המהלך עד היום. למה לא לעורר דיון בנושא? דווקא דיון על גוש קטיף יכול להיות דרך נהדרת להראות שלציונות יש פנים שונות, ולהראות את חשיבות הציות לחוק בכל מקרה. 

מי שבכל זאת רוצה לחפש הטפה פוליטית במערכת החינוך, שישים לב לנעשה ביום הזכרון לרצח ראש הממשלה. איכשהו זה לא מפריע ל"הארץ".

אני מאמין שמערכת החינוך יכולה לעסוק בכל נושא. צריך רק לדעת איך. צריך לדעת איך לדבר על הדברים, איך לעורר דיון ולא להטיף, איך לעודד ספקנות ודעה אישית, ולא עדריות וטמטום. אם מה שפורסם ב"הארץ" זה הכי גרוע שהם מצאו, אני חושב שהיוזמות של שר החינוך עומדות בקריטריונים האלו.

ונקודה אחרונה למחשבה: שיטת בת היענה לא עובדת. התעלמות זה אף פעם לא טוב. אי אפשר להעמיד פנים כאילו מערת המכפלה לא קיימת ואף אחד לא נפגע בגירוש גוש קטיף (בדיוק כמו שאי להתעלם מסבלם של הפלסטינאים במחסומים, למשל). וגם אם יתעקשו, שום דבר טוב לא יצא לשמאל מהתעלמות מקיומם של השטחים. להפך, העובדה שחיזוק הזיקה לארץ ישראל או דיון על מעשים ציוניים נחשבת למעשה ימני, היא בדיוק מה שמרחיק את הציבור מהשמאל.

רק טוב,

שם בדוי