התקופה הזו הייתה לחוצה ומלאה מבחנים. נדמה כי רק למדתי ולמדתי ולמדתי. וכשנגמרו המבחנים, התפניתי לעבודות, שלא נגמרו עד עכשיו ואני רק מקווה לסיים אותן בזמן. ועם כל זה - זו הייתה תקופה נהדרת. לא רק מפני שהציונים היו לרוחי, אלא בעיקר בזכות הזמן שהצלחתי לבלות עם אליסה.
נכון, היינו שנינו עסוקים עד מעל הראש: כל יום קמנו מוקדם ללמוד למבחנים, ולמדנו עד הלילה, כשקרסנו באפיסת כוחות מנטלית אל מול הטלויזייה. נכון, לא בילינו, לא טיילנו, אפילו לא פגשנו חברים. ובכל זאת - היינו יחד. כבר שנה וחצי שאנו גרים יחד, ותמיד אנו עובדים או לומדים. תמיד אחד מאיתנו מתעורר בעוד השני במיטה, והשני חוזר כשהראשון כבר עייף מכדי לדבר. פתאום, בתקופת המבחנים, ישנו יחד, התעוררנו יחד, אכלנו יחד, בישלנו יחד וניקינו יחד. דברים כל כך פשוטים, לכאורה, אבל כאלה שעטפו אותי בתחושה גדולה של אושר*.
חלק גדול מהרגעים הללו זכורים לי בערבוביה, אוסף של קולות צחוק, ריח בצל מטוגן, מגע שערה בין אצבעותי. מראות קטועים של השתוללות ילדותית, התכרבלות במיטה, הליכות ברחובות, פלאפל במרכז המסחרי. לא דברים שניתן לתאר או להסביר, אבל בדרך כלשהי כל פרק זמן קצר שבילינו יחד נתן לי כוח ליום של למידה.
כששכבתי לידה במיטתה בבית הוריה באחד הלילות האחרונים, והיא הודתה כי היא קצת מתגעגעת למיטתה בבית, כלומר, למיטתנו בביתנו, חשתי חמימות בכל הגוף. אכן, יצרנו לנו בית, ובמובנים מסוימים הוא שלנו אף יותר מבתי הורינו, שכן בנינו אותו בעצמנו וכולו אומר אותי ואותה ואת היחד שלנו. ולא רק לצאת איתה אני אוהב עכשיו, ולא רק לצחוק איתה ולא רק לגעת בה, אלא להשאר איתה בבית, לשתוק איתה, לישון איתה, ובפשטות, לגור איתה.
טוב לי.
הייתי שמח להמשיך בשגרה הזו, אבל הלימודים מתחדשים והשגרה חוזרת להרחיק אותנו זה מזו למשך שעות רבות ביממה.
נו, שוין, שום דבר לא יכול להרחיק אותנו באמת.
*אושר, לא שמחה. לא מטח זיקוקי דינור המבזיק לפתע בשמיים וגורר קריאות התפעלות הנעלמים אחרי רגע בחשיכה המחודשת, אלא מדורה חמה ומאירה סביבה יושבים כל הלילה, שמיכה עבה שנופלת מלמעלה, מחבקת ועוטפת, מרגיעה את כל הגוף והנשמה. אושר כמצב תודעתי, הקיים גם יחד עם העצב או הכעס הרגעיים לפעמים, וגורם לכל העולם להראות יותר טוב. אושר כזה הגורם לי לפלוט "אני אוהב אותך" בכל חמש דקות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
