"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

יש בי משהו אליטיסטי.

אני אוהב לקרוא שירה ופילוסופיה, אני אוהב לנהל דיון אינטלקטואלי עם אנשים חכמים שיודעים לנהל דיון כמו שצריך, אני אוהב לפתור תשבצי הגיון, לשחק שח-מט, לשמוע מוזיקה ישנה וכל מיני דברים אחרים שלא כל כך פופולרים בתרבות שלנו. אני כותב את זה במצב רוח רגוע, אבל ביום אחר הייתי כותב את זה בזעם. זעם על החברה שלנו שנדמה כי הכריזה מלחמה על ההשכלה ועל התרבות. זעם על מי שחשב שהגיוני לתת פרס אקו"ם ליוסי גיספן, על מי שקורא רם אורן וחושב שזה הופך אותו למשכיל, על כל מי שנוחר בבוז כשמדברים על אמנות או על מוזיקה קלאסית, על מי שאומר "פילוסוף" או "פרופסור" כמילת גנאי, אלו שחושבים שמוזיקה נועדה רק "לעשות שמח", אלו שנותנים את אחוזי הרייטינג ל"אח הגדול" בעוד שסדרות איכותיות מקבצות פירורים. הייתי כותב בזעם על רוב המדינה, בעצם. אבל, כאמור, לא אעשה זאת כאן. אולי בפוסט אחר כשאהיה במצב רוח לוחמני. בנתיים רק רציתי להבהיר את מצבי, בין צודק או טועה, טוב או רע, אני בודד בהעדפותי התרבותיות. 

אז כן, אפשר לקרוא לזה אליטיזם.

אני רואה את עצמי כטוב מאחרים. אני חושב שהמוזיקה שאני שומע טובה יותר, הספרים שאני קורא מוצלחים יותר, הדיונים שאני מנהל מפרים ותרבותיים יותר, הערכים שלי נכונים יותר, וכל זה מבחינה אובייקטיבית ולא רק עבורי. אגב, זה לא אומר שלאחרים אין זכות לחשוב את ההפך הגמור, וזה גם לא יהפוך אותם לאנשים פחות טובים. ככה שאולי יש בי משהו אליטיסטי, אבל אני לא חושב שאני מתנשא.

לאורך השנים השתדלתי להקיף את עצמי באנשים שמבחינה זו או אחרת היו דומים לי, יצרתי חברות שבהן הרגשתי נוח עם הקו המרכזי של השיחות. בתיכון היו אלו דיונים פילוסופיים מתחכמים ושיחות על ספרות, בשנת השירות שיחות על ערכים ומוזיקה, אבל בשנים האחרונות המצב היה שונה. בצבא הכרתי הרבה אנשים מדהימים, אבל רובם היו, איך לומר, בורים למדי. היו יוצאי דופן, אך הטון הכללי, כמו שכל מי שהיה בצבא (או לפחות בקרבי) יודע, הוא של שיחות גברים נבובות על עצלנות, אלכוהול, ספורט, סקס ומלחמות. כנראה שזה פשוט השיחה היחידה האפשרית בערב רב כזה של אנשים - לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר. שיחות עמוקות יותר התאפשרו רק באחד על אחד, וגם אז לא היו פורות במיוחד. בעבודה בה עבדתי בשנה שעברה היו אנשים טובים, אך גם שם, עם רוב האנשים, השיחות נשארו תמיד ברובד שטחי למדי, בלי לחדור לעומק הדברים. 

תמיד היו לי אנשים לדבר איתם, ואנשים שהבינו אותי, הייתה את המשפחה שלי, ואת החברים הקודמים, והחל משנה שעברה יש לי גם את אליסה מעל הכל, אך קבוצת השווים שהקיפה אותי הייתה אחרת, רדודה יותר, כזו שמכריחה לשים את המסיכה של עוד אדם רגיל ולשחק את המשחק של כולם. עד כמה שאהבתי את האנשים שהיו איתי בצבא, ושעבדו איתי מאז השחרור, ובאמת שאהבתי אותם, היה חסר לי משהו. חלק גדול ממי שאני לא יכול היה לבוא לידי ביטוי כשהייתי איתם.

השנה אני מרגיש שמצאתי שוב את מקומי. זוהי חבורה קטנה של אנשים, שלומדים איתי במדעי הרוח. אנשים אינטיליגנטיים, ערכיים ומקבלים. אני נהנה כל כך מהיכולת לשבת סתם ולהתחיל לדבר על עמיחי או גולדברג, לספר על המוזיקה שאני שומע בלי צורך להסביר או לשאת את הבדיחות המוכרות, לסיים שיעור בפילוסופיה ולהמשיך לדבר על הרעיונות שהועלו במשך כל ההפסקה, להגיד שהמאמר היה מעניין ולא להתקל במבטי בוז. 

החברה הזו אפילו טובה יותר מאלו ששהיו לי בתיכון ובשנת השירות, כי היא מאגדת יחד את הדברים השונים שאני אוהב באנשים - אלו אנשים חכמים ומשכילים - אך לא כאלה שסוגרים עצמם בחדר עם מחשבים ונוסחאות ובזים לחברת בני אדם. אלו אנשים ערכיים, אך לא כאלה ששונאים את מי שחושב אחרת מהם. אלו אנשים "מוצלחים", אך לא כאלה שההצלחה עולה להם לראש. והם אנשים טובים שאוהבים לצחוק, אבל יודעים גם לנהל שיחה ברצינות. והכי חשוב שיותר מכל זה, הם קודם כל אנשים. שבמקרה גם דומים לי.

החבורה הזו הפכה את החזרה לשגרת הלימודים לקלה יותר עבורי. כמובן שגם כולם יחד לא מהווים תחליף לשעות שלי עם אליסה, אבל כיף לראות אותם שוב.

שאלה לי אליכם:

רשימת הלינקים בצד - מישהו נכנס אליהם לפעמים? להשאיר? להוריד? לשנות משהו בקונספט?

רק טוב, 

שם בדוי