"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

ישבתי באוטובוס ובספסל שלפני ישבה בחורה ערבייה, סטודנטית צעירה עם רעלה לראשה, ישבה ושיחקה באייפון שלה. ירדנו באותה תחנה, ועל קיר התחנה ראיתי את הכתובת הארורה מתנוססת. מה עבר לה בראש באותו רגע? מה הייתי אני מרגיש לו הייתי נתקל בכתובת "מוות ליהודים" בדרך מהאוניברסיטה לביתי? מה עובר בראשם של אלו שכותבים את הכתובות האלו? האם זו רק סיסמה עבורם או שהם עוצרים וחושבים על משמעות המילים:

מוות -

במלוא המשמעות, אדם שהיה ואיננו עוד. ולא מוות ממחלה או מידי שמיים, מוות אלים, ממכות, או בתלייה,  או מכדור אקדח או רובה. סכין משסף גרון, ראש מוחזק בכוח מתחת למים, עד שאוזל האוויר בריאות. משפחה שבוכה, אם שמאבדת את הטעם לחייה, ילדים מאבדים את אביהם או את אמם, בוכים ולא מצליחים לתפוס את גודל הטרגדיה.

לערבים -

ללא יוצא מן הכלל, לא רק למחבלים או לתומכי הטרור, לא רק לאלו ששונאים אותנו, לכולם. מוות (אלים, זוכרים?) לסטודנטית שנוסעת לידי באוטובוס. מוות לאחמד שעבד איתי בתחנת הדלק ותמיד הסכים להחליף אותי במשמרת. מוות ללוחם מצטיין הנשיא ממזרח ירושלים. מוות לתינוקות בעריסותיהם, לחולים במיטותיהם, לזקנים שיש לרצוח לפני שימותו בשיבה טובה.

גם ההגדרה של מוות משתנה, כי עכשיו מתה באלימות גם האם שאיבדה את הטעם לחייה, הילדים מורמים תוך כדי בכיים, מושלכים ליאור או מנופצים אל הכביש. 

והמוות לערבים מתפשט הלאה, יוצא מגבולות ארצנו, משמיד כל נפש חיה במדינות ערב, וממשיך וממשיך ומוצא את הערבים בכל מקום אליו היגרו - באירופה ובאמריקה והם מתים ואינם עוד. ואל מול האובדן הנורא של מאות מיליוני חיי אדם (חיים - גם זו מילה שצריך לעצור רגע לתפוס את משמעותה) עומד נער בור, גזען ומטומטם עם תרסיס צבע בידו ומחייך בסיפוק.

נ.ב: עדכנתי את רשימת הקישורים בצד שמאל, אחרי המון זמן שלא עשיתי את זה. הכוונה לרשימה שכותרתה תאריך (כרגע 6.6.2012, לפי תאריך העדכון האחרון שלה) 

 מוזמנים להכנס.