"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

אני מזועזע. חשבתי שאלך לישון וזה יעבור. זה עבד במידה מסוימת: אני
כבר פחות מזועזע מכך שאדם, אזרח ישראל, הצית את עצמו כאקט של מחאה. אני יותר מזועזע מהתגובות.

אני מזועזע מכרמלה רייך, שכתבה "עוד מופרע שמחפש תשומי" ומיוסי סורסקי שאת דבריו אני לא רוצה אפילו לכתוב.

אני מזועזע כיוון שנדמה שאבד לנו צלם אנוש, שהשנאה מפעפעת בנו. כיוון שנהיינו יותר ויותר נגד דברים, ופחות ופחות בעד. וחשוב מכל – נהיינו אחד נגד השני. אנשים מחפשים כתבות וסטטוסים להגיב עליהם: כל דבר זוכה לקיתונות בוז ושנאה מצד חצי עם, רק כדי להיענות בשנאה דומה מצד החצי האחר. אני רואה שמאל מדיני ששונא את המתנחלים, שמאל כלכלי ששונא את הממשלה ואת העשירים, גזענים ששונאים את הערבים\יהודים\סודנים\אתיופים\רוסים. אני רואה חרדים ששונאים חילונים וחילונים ששונאים חרדים, ואני לא מדבר כאן על דעות פוליטיות ספציפיות. בין מצביעיה של כל מפלגה אפשר למצוא כאלו שמכבדים את מי שדעתו שונה, וכאלה שמזלזלים ושונאים את האחר. כנגד זה אני יוצא. כבר אמרתי לא פעם: המאבק האמיתי צריך שיהיה בין קיצונים למתונים. בין אלימים ללא אלימים, בין שונאים ללא שונאים.

אני גם מזועזע מכך שתוך לילה מוקמת קבוצה בשם "כולנו משה סילמן" שם נאמר "כולנו משה סילמן כי כל אחת/ד מאיתנו היתה/היה יכול/ה להיות במצבו. "
כאילו לשרוף את עצמך ברחוב הוא דבר שכל אחד מאיתנו עלול לעשות בכל רגע. ואני מזועזע כשהם כותבים ש"אסור בשום פנים ואופן שהקורבן האולטימטיבי שהקריב משה סילמן[...] יירד לטמיון וישכח" (עשיתי קצת הגהה)  כאילו שלשרוף את עצמך ברחוב זה הדבר הכי מוצלח שמישהו יכול לעשות. ואני מזועזע מכך שסתיו שפיר אומרת שסילמן "עשה את העבודה" ואנשים בפייסבוק מדברים על זה ש"זה מה שהמחאה הייתה צריכה".

אני מזועזע כיוון שנדמה שנהיינו אטומים לחלוטין. שום דבר כבר לא נוגע לנו באמת, כל אסון הוא רק דרך לקידום אג'נדה פוליטית.

דיבורים מסוג זה הם חלומם הרטוב של הרבה מתאבדים פוטנציאלים. האם אנחנו רוצים לעודד אותם לקום ולהתאבד?

ויותר משאני מזדעזע אני מפחד. אני מפחד מבן מאירי שאומר " מחאות אמיתיות מושגות עם אקט גדול. בדרך כלל אלים. אני הייתי בעד שריפת הכנסת. זה הכי קרוב שאפשר." אני מפחד כשכמה מידידי מתחילים לדבר ברצינות על "להפיל את הממשל" ועל כך ש"מחאה זה לא מספיק, צריך מהפכה"

זה מפחיד כי יותר ויותר אנשים בארץ מאבדים אמון בדמוקרטיה. תמיד היו כאן מי שרצו להקים מדינת הלכה. היום כבר יש גם אחרים: יש מי שקורא לכל שמאלני "בוגד" ותוהה למה הוא צריך לסבול את הדעות האלו שמעצבנות אותו. נחוץ רק מנהיג כריזמטי כדי להקים פה תנועה פשיסטית.

ועוד כוח אנטי-דמוקרטי צומח כאן: אלו אנשים שרואים את המדינה הסוציאליסטית שלהם בורחת להם מבין האצבעות. אנשים שמאמינים בכל ליבם בסוציאליזם, במדינת רווחה, ופשוט לא מסוגלים להבין איך מישהו יכול להתנגד לזה. "הממשלה מתעלמת מהעם" הם אומרים, ושוכחים שהממשלה נבחרה ע"י העם בבחירות דמוקרטיות, ועדיין זוכה לתמיכה רחבה. וחלקם, כמו בן מאירי, לא שוכחים, פשוט קצה נפשם בדמוקרטיה, והם רוצים להשיג דברים באלימות. לנגד עיניהם עומד רק מה שהם רואים כטוב לכל, אך הם שוכחים שאחרים רואים את המציאות אחרת. כמו אמירתו האומללה של בן גוריון, בשעתו, הם חושבים שהם יודעים מה העם צריך, גם כשהעם רוצה אחרת. נחוץ רק מנהיג כריזמטי כדי שינסו לחולל פה מהפכה קומוניסטית.

אני מפחד שיבוא היום, שבו כל התהליכים הנוראים הללו יתחברו יחד ותתחולל פה מלחמת אזרחים. פעם חשבתי שאצלנו זה לא יכול לקרות. הבוקר אני כבר לא בטוח.

אז המסר שלי אליכם היום הוא אחר. הוא לא פוליטי, הוא לא נגד שום דבר, הוא בעד. הוא מסר של אהבה, של אחדות, של אחווה. הסתכלו על האדם שאתם כל כך שונאים, תזכרו שגם הוא רק בן אדם, שמנסה לחיות בצורה הכי טובה שהוא יכול. תזכרו שגם הכוונות שלו טובות, גם הוא רק רוצה לשפר את המצב במדינה.

אנחנו לא צריכים להלחם בערבים או במתנחלים או בשמאלנים או בחרדים. אנחנו לא צריכים לשנוא את הטייקונים או את הנזקקים, את העובדים הזרים או את הפוליטיקאים, את הקפיטליסטים או את המשתמטים. אנחנו צריכים להלחם רק בדבר אחד: בשנאה. אנחנו צריכים להדיר מתוכנו כל מי שמדבר בשנאה, פועל מתוך שנאה. אנחנו צריכים לקום ולהגיד בצורה הכי ברורה: המחלוקות בינינו לא יפרידו אותנו זה מזה. אנחנו צריכים לחרוט על דגלנו את הדמוקרטיה, את חופש הביטוי, את הפלורליזם ואת האהבה.

עשו רק טוב,

שם בדוי

*לינקים בצד שונו בהתאם למצב, כנסו אליהם.