"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

אתמול בסביבות 22:00, כשהסתובבנו ברחוב, שמענו צלילי ג'אז ומחיאות כפיים מרוחקים. כשהתקרבנו ראינו כי אחד הפאבים החליט להקים במה באמצע הרחוב, ולפזר שולחנות בכל הרחוב (כולם היו מלאים). לרגע הרגשתי כאילו אנחנו בעיר בירה אירופאית מתויירת בעלת תרבות בתי קפה ופאבים עשירה, ולא בעיר תחתית משמימה-בדרך-כלל במדינת ישראל.

כיוון שלא התכוונו להזמין דבר, אך רצינו להנות מהמוזיקה המוצלחת, התיישבנו על המעקה בצד הרחוב והאזנו לשירים. כבר בתחילת השיר השני הציע לנו אחד מעובדי המקום שני כסאות, תוך שהוא מפציר בנו לשבת גם בלי להזמין כלום, רק כדי להנות מהמוזיקה עם כולם. הבטתי ברחוב העמוס שולחנות וראיתי שתי ילדות, כבנות 10, שהחלו לרקוד זו עם זו בין השולחנות. מעטים האנשים שרוקדים כמו ילדים - בתמימות, בהנאה, משוחררים מפוזות ועכבות.

הלהקה דילגה בין להיטי ג'אז, רוק נ' רול וסגנונות אחרים שאיני בטוח בשמם, ובשיר הבא כבר קמו כמה צעירים לרקוד במרץ. כרגיל, הדחף לקום ולהצטרף אליהם נלחם אצלי בעכבות שאמרו בתוקף "שב ואל תביך את עצמך". כרגיל העכבות ניצחו והדחף נאלץ להסתפק בתנועות ראש ותיפופי רגליים.

בשיר הבא קרה דבר מדהים. מהקהל קם אדם מבוגר, לכל הפחות בן 65, לבוש בבגדים שהיו אופנתיים כשהיה צעיר ולראשו מגבעת ומשקפי שמש כשל האחים בלוז. ללא אומר החל לרקוד בין הצעירים בחיוניות מפתיעה ובאלגנטיות אמיתית. כשהפניתי את תשומת לבה של אליסה פסקה מיד "הוא הכי מגניב שם". כשהמשכתי להתבונן בו לא יכולתי שלא להעלות מול עיני את הסצינה הנפלאה הזו מתוך הסרט של האחים בלוז, שאת תוכנו כמעט ואיני זוכר אך מספר סצינות ממנו חקוקות בזכרוני.

בעקבות אותו רקדן קמו אחרים, אשה בשנות ה30 לחייה עם מי שוודאי הייתה אמה, ילדה נוספת, עוד מספר צעירים, והכל באמצע הרחוב, באווירה אמיתית של שמחה והנאה מהמוזיקה. טווח גילאים כזה של רוקדים ראיתי עד היום רק בחתונות. ועדיין, העכבות הוסיפו להדביק אותי לכסא. לקום ולרקוד? באמצע הרחוב? 

כבר היינו צריכים להמשיך ליעדנו, והחלטנו להשאר לשיר אחד נוסף. כשהתחיל פנתה אלי אליסה והציעה שנקום לרקוד. בצרחת ניצחון הכריע הדחף השמח את העכבות והכה בהן עד לעלפון חושים. אליסה חשבה שאני עושה לה טובה, אך המצב היה הפוך לחלוטין. כרגיל, מילה קצרה ממנה, שאלה לא מחייבת ולא דורשת, עשו מה שלא יכולתי לעשות בעצמי, ומה שלא יכול היה לעשות איש מלבדה. הייתי רוצה לספר שרקדתי כמטורף, שהתפרעתי על החרבה והדהמתי את כל הסובבים, אך מובן שזה לא קרה. רקדתי כפי שאני רוקד: בהיסוס, בחוסר קואורדינציה, עם התאמה מקרית בלבד לקצב המוזיקה. אבל לא היה איכפת לי.