"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

גם זה פוסט שרציתי לכתוב מזמן, כיום-יומיים אחרי שהוא נפטר. אין לי זמן, לימודים, עבודה - חפרתי לכם כבר על כל זה...

כששמעתי שנפטר חטפתי שוק קל. חשבתי שזה משהו שצריך להרגיש, כמו שכשנעמי שמר הלכה לעולמה הרדיו התמלא בשיריה למשך שבוע-שבועיים, יצאו דיסקים, אוספים, תכניות מיוחדות ברדיו. 

ציפיתי שפיד הפייסבוק שלי ייתמלא בסטטוסים, בשירים משיריו.

זה לא קרה. וודאי היו אנשים שפירסמו סטטוסטים על מותו, אני מניח כי היו תכניות מיוחדות ברדיו, אך אני לא ראיתי ולא שמעתי כאלה. אנשים שסיפרתי להם לא התרגשו, ובכל זאת הרגשתי שצריך לציין איכשהו את היום, והתחלתי לשמוע משיריו, לקרוא אודותיו, הקדשתי לו יום. מגיע לו.

חיים חפר לא היה משורר. שיריו לא היו כאלה שמפורסמים בספר, שיש לשבת ולקראם מספר פעמים, וגם אז רק מתחילים להבין. חיים חפר היה פזמונאי, הוא כתב בחרוזים, בשורות קצרות, שורות שנועדו שילחינו אותן. ההוא היה פזמונאי מיוחד. אפשר לומר - פזמונאי שמח. כי מטרתו העיקרית של חיים חפר בשיריו הייתה תמיד לשמח. הוא הקים את הצ'יזבטרון וכתב את המנונו כדי לשמח את הפלמ"חניקים, כתב את נאצר מחכה לרבין כדי לעודד את העם בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, ואת המלחמה האחרונה כדי לרומם את רוחם של החיילים המותשים במלחמת יום כיפור (את סיפורו של השיר האחרון שמעתי פעם - הוא כתב אותו בזמן מלחמת יום הכיפורים, כשעבר בין המוצבים, לאחר שהתלוננו באוזניו שכל השירים הם ממלחמות קודמות ואין שירים על המלחמה הנוכחית).

ובכל זאת, אני מאוד אוהב את שיריו. למה "בכל זאת"? כי זו הטענה הנפוצה המושמעת כלפי על ידי אוהבי הפופ הים תיכוני. כשאני מתקומם כנגד שורות כמו "היי...

אם את פה לבד זה מצוין 
תני סימן אם את גם בעניין 
משהו בך גורם לרצות עוד"

מטיחים בי שלא כל שיר צריך להיות "עטור מצחך", ושיש מקום גם לשירים שמחים סתם בשביל הכיף.

שיריו של חיים חפר הם הוכחה לכך שלא חייבים להתפשר על איכות בשביל לעשות שירים שמחים. בחלקם המילים ברמה נמוכה, אך זה נעשה מתוך החלטה מודעת ותוך קריצה. והחשוב מכל - כשכתב לא התכוון לכתוב "להיט" אלא לבטא הלך רוח, תחושה, רגש. זאת בניגוד מוחלט ליוסי גיספן, שלא מתבייש להודות "אני לא מבטא את הרגשות שלי בכתיבה". ככה פשוט. כלום.

חיים חפר הוא לא ההוכחה היחידה שאפשר אחרת. כוורת עשו את זה, אולי אפילו טוב ממנו, עם שירים שחלקם מרגשים וחלקם מעוררי מחשבה, רבים מהם שנונים על סף הגאונות וכמעט כולם שמחים מאוד. גם אלתרמן ידע לכתוב לצד פזמונים מצחיקים וקלילים (חנהל'ה התבלבלה הוא המוכר ביותר, אם כי בגרסה המולחנת הוא מעורבב עם שיר אחר, גם של אלתרמן.) גם ביאליק. היו גם את עלי מוהר ויהורם טהרלב, שכתבו שירים מרגשים לצד שירים משעשעים. 

הבעיה שלי עם ליאור נרקיס ודומיו היא לא שהם לא עמוקים מבחינה תכנית, ולא שהם שרים שירים שמחים. תתפלאו, גם ממש לא איכפת לי מאיזו עדה הם. להפך, אני חושב שיש להם הרבה מה ללמוד מזוהר ארגוב אם הם רוצים להקרא זמרים מזרחיים.

הבעיה שלי איתם היא שהשירים שלהם משדרים זלזול במאזין. אין כמעט שירים היום ברדיו שנראה שבאמת הוקשה להם מחשבה, שעשו אותם באהבה, שהשתדלו לדייק בחרוז הנכון או בלחן המתאים ביותר. המחשבה היחידה שעוברת לגיספן ושות' בראש כשהם יוצרים שיר, כך נראה, היא כיצד לעשות "עוד להיט". ולהיטים זה אולי טוב לכיס ולתחושת המגלומניה שלהם, אבל לא מראה חשיבה עלי, כקהל.

רק טוב,

שם בדוי