"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

זה היה יום רגיל למדי. ליוויתי את אליסה ליעדה ולאחר מכן הלכתי לדרכי. 

אולם, כפי שקורה לי לעיתים קרובות, מרגע שנותרתי לבדי והעפתי מבט חפוז בשעון הסלולר, גיליתי שזמני קצר. קצר מדי. כרגיל, אני מאחר. 

זה די רגיל אצלי, אני מאחר מטבעי, אך גם שונא לאחר. לכן בכל פעם מחדש אני מוצא את עצמי רץ אחרי אוטובוסים, אל תחנות אוטובוס או סתם נכנס לשיעור או לישיבה בעודי מתנשף קלות. כלומר, לרוב אני מגיע בזמן, אך כמעט לעולם איני מגיע לפני הזמן, ולעולם איני יודע - עד השנייה האחרונה ממש - אם אגיע בזמן או שוב אאחר.

מבנה אישיותי מורכב זה יצר אצלי הכרות מעמיקה עם התחבורה הציבורית של עירי והמרחב שסביב. למדתי, למשל, ללהטט בין שלושה אוטובוסים תדירים במקום לחכות לאוטובוס הישיר שעובר רק פעם בשעה, או אפילו לעקוף אוטובוס שפספסתי באמצעות עלייה על אוטובוס אחר, ירידה בתחנה וריצה מהירה לרחוב המקביל, בו עובר האוטובוס שלי, שעושה סיבוב אחד יותר. אני זוכר מסלולים, תחנות ותדירויות בצורה לא רעה כלל, וזה עוזר לי להתגבר על טבעי האחרני במקרים רבים.

ביום המדובר הייתי צריך להגיע לעבודה, מה שהפך את אפשרות האיחור למבישה כפליים. לא אפרט פה את החישובים המורכבים שערכתי באותו יום, ולא אלאה אתכם במסלול שתכננתי שכלל החלפת אוטובוסים ומספר ריצות, רק אומר שבסופו של דבר חישובי הראו שאני יכול לחכות לקו 25, הוא הקו שיביא אותי ליעד בסופו של דבר, עד 5 דקות. בהתחשב בכך שהקו עובר כל 20 דקות בלבד, היה לי סיכוי של 25% להגיע בזמן, 50% להגיע באיחור קל של 10 דקות ומטה, ו25% להגיע באיחור משמעותי של מעל 10 דקות. 

בעוד אני מחשב סיכויים כאלו בראשי ראיתי מולי את קו 25 עוצר בתחנה בה תכננתי לעלות. באותו שלב הייתי עדיין על קו אחר, מחכה לרדת בתחנה שנמצאת במרחק של כ300 מטרים ושני מעברי חצייה מתחנתו של קו 25 המיוחל. חשבתי להשלים עם מר גורלי, אך קול קטן דחק בי לנסות כנגד כל הסיכויים. 

אם יש ספורט שאני מצטיין בו - הרי זה ריצה לאוטובוסים. התמקמתי בצמוד לדלת וקפצתי מבעדה ברגע שנפתחה. פניתי, רצתי, חציתי את מעבר החצייה באדום, זרם תנועה מהיר במעבר החצייה השני הותיר אותי חסר אונים אך כוח עליון החליף את רמזור המכוניות לאדום ואני השתחלתי בין המון האנשים שמילאו את המעבר, מזגזג בין עגלות תינוקות וקניות. כל הזמן הזה הגנבתי מבטים לעבר קו 25. תור האנשים שעלו אליו הצטמצם במהירות וכשהגעתי לצד הנכון של הכביש כבר לא נותר איש על המדרכה. הבנתי שאפסה התקווה אך המשכתי בריצתי. "כל עוד האוטובוס עומד - אפשר להספיק" שיננתי לעצמי את אמרת חכמי המאחרים ז"ל, והמשכתי בריצתי. כשהתקרבתי הבחנתי באדם העומד בסמוך לנהג האוטובוס ומחווה תנועות ברורות של חיפוש אחר ארנק. "יש תקווה!" שאג קול במוחי והמחשבה נתנה כוח מחודש לרגלי. אולי הנהג לא ייסע לפני שהוא יימצא את הארנק. כבר הייתי במרחק של כ15 מטרים מהאוטובוס כשהאיש שילם ונכנס, נופפתי ללנהג כדי לבקש שיחכה עוד רגע - - והאוטובוס נשאר במקומו.

מאושר, עליתי לאוטובוס וצחקתי אל הנהג "היה לי מזל שהוא עיכב אותך..."

"לא" אמר הנהג בפשטות

"יכולתי לסגור את הדלת ולנסוע, ושיחפש את הארנק בדרך. אבל ראיתי אותך מרחוק רץ.

חשבתי, שאם אתה רץ, אז אני אחכה לך. לא משנה כמה זמן יקח לך".

אולי לא צריך להוסיף על זה כלום, ובכל זאת:

הנהג הזה הוא משל לחיים עבורי. כל עוד אדם מתאמץ ומנסה בכל כוחו לעשות דבר מה, הרי אלוהים, העולם ונהגי האוטובוסים יסייעו לו בדרכו. אבל מי שמוותר ומתייאש מראש - הרי הוא אבוד. 

והמקרה הזה גם הזכיר לי את הסיפור של אתגר קרת, על נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים.

רק טוב,

שם בדוי.

נ.ב: לכבוד סיומה של בצורת הכתיבה הארוכה שלי כאן, ובלי להבטיח הבטחות לגבי ההמשך, עדכנתי את רשימת הקישורים בצד שמאל, ואת הציטוט. הקישורים מאוד מומלצים.