"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

שוב עבר נצח מאז שכתבתי פה לאחרונה. חיי הסטודנט שלי עמוסים מאוד, ובקושי אני מוצא זמן לשבת עם אליסה בערבים ולתחזק את הזוגיות שלנו.

אני כותב לכם פה כדי לבקש את עזרתכם.

בשנים האחרונות קמה יוזמה ברוכה: הקדמת יום הזכרון ביום אחד. מדובר בכמה אנשים, בנים למשפחות שכולות, שהחליטו לפעול בנושא ולנסות לשנות את המצב הקיים, שבו נדרשים אזרחי מדינת ישראל להיות עצובים בטקסים בבתי הקברות בבוקר, ולשמוח ברחובות באותו הערב. הם פתחו עצומה עליה חתמו כבר קרוב ל9,000 אנשים, ולאחרונה פתחו גם פרוייקט מימון באתר מימונה.

‏למה להקדים?

 יש שתי בעיות במצב הקיים: מצד אחד, עומדים אלו ששפר מזלם והם אינם בני משפחות שכולות. הללו, ואני בתוכם, נמשכים באופן טבעי לחגיגות יום העצמאות, יותר מאשר לטקסי יום הזכרון. כמובן, אנחנו משתתפים בטקסים ומציינים את הנופלים, אך את ההכנות לחגיגות הערב אנו עושים בזמן שברדיו עוד מנגנים את "הרעות". בזמן שאנחנו עושים טלפונים ושואלים מי יוצא לאן, הורים שכולים מספרים על בניהם בבסיסים בהם שירתו. בזמן שאנחנו מתקלחים ומתלבשים, אחות שכולה חוזרת מבית הקברות לביתה. מי שניסה (ואני מנסה מחדש כל שנה) לציין את יום הזכרון במלואו ולאחר מכן לחגוג את יום העצמאות כהלכתו, גילה שהדבר בלתי אפשרי. חגיגות מצריכות הכנות, והכנות לחגיגות לא ניתן לעשות בדמעות. נוצר מצב שבו, עבורי ועבור רבים אחרים, יום הזכרון נגמר למעשה עם צפירת הבוקר, והמשכו הוא רק ערב יום העצמאות. השמחה דוחקת את העצב לשוליים.

הדבר נכון לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. ברגע בו יוצא יום הזכרון נשטפים הרחובות באנשים. עירייה שרוצה להיות ערוכה כראוי לחגיגות נאלצת לחסום כבישים ולעשות הכנות אחרונות עוד במהלך יום הזכרון. יותר מכך - האמנים, השוטרים, המוכרים בירידים וכל שאר האנשים שעובדים בערב יום העצמאות, צריכים לצאת מבתיהם עוד במהלך יום הזכרון, על מנת להגיע בזמן. כך יוצא, שמאנשים רבים נמנעת הזכות לציין את יום הזכרון במלואו. גם כאן, השמחה דוחקת את העצב לשוליים.

מהצד השני עומדות המשפחות השכולות. חלקן אינן רוצות לחגוג כלל. אחרות, ובהן אתמקד, היו רוצות לחגוג איתנו, אך אינן מסוגלות. החיים, אומרים, חזקים מכל מכשול. ומשפחות שכולות רבות מצליחות לבנות חיים לאחר המוות. האחות השכולה עליה דיברתי קודם אולי נהנית מהחיים בימים כתיקונם, אך כשהיא חוזרת מבית הקברות בו קבור אחיה היא צריכה מספר שעות לעצמה. היא רוצה לנוח ולעכל ואינה יכולה לחזור ישר לתוך החגיגות. ילדיה הקטנים רוצים וודאי לצאת ולחגוג, אך היא לא תצא איתם, ואם תצא לא תעשה זאת בלב שלם.

העצב דוחק את השמחה לשוליים, ואולי לא מותיר לה מקום כלל.

במילים אחרות, המצב הקיים מאלץ אותנו לבחור - או שמחה, או עצב. או זכרון, או עצמאות. בדיוק להפך ממה שמספרים לנו על הזזיקה החשובה בין הימים. יתרה מכך, בשם העצמאות והשמחה אנחנו פוגעים דווקא באלו ששילמו מחיר כה יקר. לא רק שהם לא יכולים לחגוג איתנו, הם אפילו לא יכולים להתאבל ולהתאושש כמו שצריך, כי שני הצדדים שציינתי מתנגשים: האב השכול שמספר על בנו מספר זאת לאנשים שטרודים כבר בהכנות לערב. האחות השכולה שחוזרת מבית הקברות נתקלת ברחובות חסומים. כשהם רוצים לנוח עוד רגע לאחר שנגמר יום הזכרון, הם מתקשים בגלל המוזיקה הסואנת שמגיעה מהרחוב. השמחים דוחקים את השכולים לשוליים.

למה ביום אחד?

אף על פי שכיום יודעים שהדבר לא ממש נעשה באופן מכוון, יש משמעות רבה לזיקה שנוצרה בין יום הזכרון ליום העצמאות. היוזמה הזו לא נועדה לבטל את הזיקה הזו. להפך: היא נועדה לבטל את המאבק בין העצב לשמחה, ולאפשר מקום לשניהם. הפרדה של יום אחד תאפשר לתת את המקום הראוי הן לאבל והן לחגיגות, ובו זמנית תדגיש את הקשר ביניהם. 

היום הזה הוא בדיוק היום שיאפשר למשפחות השכולות שרוצות בכך להתאושש. הוא יאפשר להן לנוח מעט לאחר היום הקשה, ולאחר מכן להתחיל לתכנן את החגיגות עם כולן. מנגד, הוא יאפשר לכולנו - הלא שכולים - לציין את יום הזכרון במלואו, ולתכנן את החגיגות ללא ייסורי מצפון - בערב יום העצמאות.

אז מה עושים?

קודם כל, צריך עכשיו כסף. את הכסף צריך בשביל לעורר מודעות. יוזמי העמותה השקיעו בנושא כבר מעל 16,000 ש"ח מכיסם הפרטי. עכשיו הם מבקשים את עזרתנו. הכסף ישמש לפרסום באמצעים השונים, כדי לגייס תמיכה הן מהציבור והן מנבחריו. כנסו למימונה ותתרמו. כל סכום יעזור. אם לא יצליחו לגייס את הכסף תוך 19 ימים, הכל יוחזר לתורמים. אם אתם קטינים ואין לכם כסף משלכם, נסו לגייס את ההורים שלכם לטובת העניין.

הדבר הבא שאתם יכולים לעשות, הוא לעורר מודעות לנושא הזה בעצמכם. תכתבו על זה בבלוג שלכם, תמליצו על הפוסט הזה, תפרסמו את הנושא בפייסבוק ובכל רשת חברתית אחרת שאתם חברים בה.

לבסוף, כמובן שחשוב שתביעו את התמיכה האישית שלכם: תעשו לייק לדף הפייסבוק ותחתמו על העצומה.

לסיום, אני מעלה כאן תמונות מעמוד הפייסבוק של היוזמה.
ככה נראה כיום לו"ז של משפחה שכולה:

וככה הוא יכול להראות:

 רק טוב,

שם בדוי

אלו היו אמורות להיות הבחירות שלי.

אחרי שבמערכת הבחירות האחרונה הייתי מנוע מלקחת חלק פעיל, עקב היותי חייל, הבטחתי לעצמי שבבחירות הבאות כבר אקח חלק פעיל, בהתאם למפלגה שתייצג הכי טוב את דעותי.

במקום זה, יש לי היום אינספור טיעונים למה *לא* להצביע לכל מפלגה, אבל אין מפלגה אחת שאני יכול להצביע לה בלב שלם.

לפני שאספר לכם על ההתלבטויות שלי (ועל המסקנה) כדאי להציג קצת את הדעות שלי בשלושת הנושאים הגדולים שעל הפרק: בטחון, כלכלה ודת ומדינה:

אני מאמין שהבעיה בכלכלה היא שהיא לא מספיק ליברלית, שהדבר הכי גרוע שקרה לכלכלה בארבע השנים האלו הוא חוק חינוך חינם מגיל 3, שצריך להפחית מיסים וקצבאות, להפריט קרקעות וחברות ממשלתיות ולפרק את ההסתדרות הכללית או לפחות להפחית מכוחה. כל הדברים האלו ממקמים אותי בימין הכלכלי, אם כי ספק אם הימין בארץ באמת מייצג ימין כלכלי.

אני ליברלי מאוד גם בדעותי הדתיות-חברתיות. אני בעד נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, אני בעד חופש דת אמיתי, שיאפשר לרפורמים להתפלל בכותל וליהודים להתפלל בהר הבית. אני גם נוטה לתמוך בביטול משרד הדתות והרבנות הראשית - יהודים שמרו כשרות אלפי שנים בלי תעודה מהמדינה. חוץ מזה, אני גם חושב שחסרה לנו ליברליות בהתייחסות לאחר באופן כללי, בקבלת דעות שונות וכו'.

בנושא הבטחוני הדעות שלי קצת מסובכות– בתיאוריה אני תומך בהסדר של שתי מדינות לשני עמים, אבל מתנגד מאוד לגירוש אנשים מביתם, לא משנה מאיזה דת ולאום הם ואיפה הם גרים. החריג היחיד לכלל זה הוא אנשים שגרים במבנים לא חוקיים, וגם מזה עדיף להמנע. לכן, אני מאמין שבפתרון העתידי צריך לדבר על שטחים ולא על אוכלוסיות (חילופי שטחים זה אופציה), כשיהודים החיים בשטחים שיועברו לרש"פ יוכלו לבחור להמשיך לגור בבתיהם ולקבל אזרחות פלסטינית. אני לא מוכן לשליטה בינלאומית או פלסטינית בירושלים העתיקה. אני מעדיף שכמה שיותר מהשטחים ישארו בריבונות ישראלית, ובאופן כללי יש לי סימפטיה להתנחלויות חוקיות. אני חושב שהפתרון שיגיע בסופו של דבר חייב להיות מקורי, ולא אותו מתווה שנוסה אינספור פעמים – אולי יהיו חילופי שטחים, אולי מדינה דו לאומית, אולי טרנספר מרצון, או הפתרון המועדף עלי – מדינה לפת"ח בגדה ושטחים מירדן, מדינה לחמאס ברצועה ושטחים מסיני.

ולסיום, אני מאמין שכל הדעות המסובכות האלו לא רלוונטיות לפחות לעשור הקרוב, כי אין אף אחד בהנהגה הפלסטינית שבאמת מוכן לשלום. מצד שני, המשך משא ומתן שמתעלם מכך עלול להיות מסוכן כי הוא מציב כל פעם רף יותר גבוה לויתורים של ישראל ומביא לערעור על עצם קיומה.

המפלגה שהכי קרובה לדעותי היא ישראל ביתנו. זוהי מפלגה שמציעה פתרון מדיני מקורי (חילופי שטחים), מכירה בזה שכרגע אין סיכוי לשלום, תומכת בכלכלה ליברלית וקרובה לדעותי גם בנושאי דת ומדינה. אלא מה? ראשית, דעותיהם בנושאי דת בבחירות האלו עמומות הרבה יותר מבבחירות הקודמות. שנית, הם התאחדו עם הליכוד, שהם בצד השני בנושאי דת. הפריעו לי גם מאוד תוצאות הפריימריז בליכוד, שקידמו אנשים שפעלו למען אינטרסים חשובים (הגבלת כוחו של בית המשפט העליון, מלחמה בעמותות שמאל קיצוניות) אבל עשו זאת גם  פסולים ובעיקר בצורה שאינה מכבדת את האחר, וחבל. אלו אנשים שאין להם בסיס אידיאולוגי אמיתי, שלא מבינים מספיק את עקרונות הדמוקרטיה ואת השפעת המעשים שלהם. חבל לי שהם יהיו בכנסת.

אז חיפשתי אלטרנטיבה. הסכמתי עם עצמי שאם אמצא מפלגה שאני מסכים איתה, אצביע לה בלי קשר לגודלה, ואפילו אם המצע שלה לא כולל דעות בתחומים אחרים. מצאתי את מפלגת "אור", מלחמה שחרטה על דגלה מלחמה בכפייה דתית וליברליות כלכלית. לצערי, מהסתכלות בדף הפייסבוק של המפלגה ושל היו"ר שלה, ירון ידען, היא מצטיירת כמפלגה של שנאת חרדים, שמזלזלת ומגחכת את כל מה שקשור בדת. חבל, אני נגד שנאה.

חשבתי גם להצביע לבית היהודי. אין ספק שזו המפלגה שמתנהלת בצורה הכי מכובדת בבחירות האלו, בלי קמפיינים שליליים ובלי הטחות בוץ. בנוסף, רוב המועמדים איכותיים וראויים. אלא מה, את אותם הדברים היה אפשר להגיד על מרצ בבחירות קודמות, זה פשוט לא מספיק. אני לא מסכים עם המצע של הבית היהודי, בעיקר בנושאי דת, אבל גם בנושאים מדיניים-בטחוניים הם קיצוניים מדי בשבילי.

המועמד הבא היה הרב אמסלם, עם מפלגתו "עם שלם". אני מאוד מעריך את הרב אמסלם ואת ההקרבה שלו למען דעותיו. קשה מאוד לאדם חרדי לפעול בשם אמונתו כשזה נוגד את צו החברה. הוא עבר שבעת מדורי גיהינום וממשיך. הוא פועל בכיוון הנכון בענייני דת ומדינה, ואין לו מצע ברור פרט לכך. אז הוא נראה כמו בחירה מתאימה. הבעיה היא בכך שהוא לא מספיק ליברלי בשביל שאוותר על כל שאר דעותי בשבילו. למשל, הוא לא יאפשר לי להתחתן בנישואים אזרחיים, וכנראה גם לא בנישואים רפורמים.

חשבתי גם על עלה ירוק – הרשימה הליברלית. הם מציעים הסתכלות ליברלית על כלכלה וחברה שמאוד חסרה בישראל. הבעיה היא שהם קצת ליברלים מדי בשבילי. אני בעד הפרטות בדרך כלל, אבל נגד להפריט את החינוך והצבא. אני רוצה שכל אחד יעשה כרצונו, אבל לא מצליח לתמוך בלגליזציה של סמים קלים, ומתנגד בתוקף ללגליזציה של הימורים וזנות.

חשבתי אפילו על "יש עתיד". פעם הבטחתי לעצמי שאצביע למפלגה שתציג מצע שאסכים איתו בנושאי חינוך. הם הכי קרובים לכך. הרבה מהרעיונות שהם מציעים הם רעיונות טובים וחשובים שאני תומך בהם. גם בנושאים אחרים המצעים שלהם לא רעים כל כך. אבל הבן אדם הזה כל כך מגוחך, שאני לא באמת מסוגל להצביע לו. מי שצריך הסברים יכול למצוא כמה כאן וכאן. בקצרה רק אגיד שאפילו לפיד כבר לא מאמין לעצמו. הבן אדם סותר את עצמו שוב ושוב ומסלף עובדות כל הזמן. הוא כל פעם מדגיש נושא אחר ואין לי שום דרך לדעת אם באמת הנושאים שבשבילם אני חושב לבחור בו (חינוך ודת) יהיו הנושאים שיקדם בכנסת\ממשלה. בנוסף, ואולי הכי חשוב, הבן אדם מתנהל בצורה מאוד לא הגונה. הוא סינגר ללא לאות על שרון, קדימה ואולמרט כשאלו רמסו את הדמוקרטיה הישראלית ואת ההגינות הפוליטית ברגל גסה. הוא לקח את אולמרט כיועץ פוליטי, בזמן שהוא חבר במפלגה אחרת (שאף הרכיב את רשימת המועמדים שלה). והוא המשיך בעבודתו בעיתון אחרי שהכריז שהוא רץ לפוליטיקה, ואשכרה קיבל כסף על תעמולת בחירות.

לא הצלחתי להחליט מה לעשות, והליכוד – ישראל ביתנו התעקשו לא לפרסם מצע ועשו קמפיין דבילי שמזלזל בבוחר, מה שעיצבן אותי עד יותר והעלה בי צורך "להעניש" אותם ולהצביע למישהו אחר. שקלתי שוב את לפיד, שוב את אמסלם...

בזמן שהתלבטתי הסקרים התחילו להראות ירידה בכוחם של הליכוד-ישראל ביתנו. גוש השמאל התחיל לעלות, ושלי יחימוביץ' שחררה הצהרה חסרת כל הגיון לפיה תסרב לשבת בממשלה עם נתניהו. במצב שנוצר יש חשש אמיתי שתקום ממשלת שעטנז של שלי-ציפי-לפיד-מרצ + חרדים\ערבים. הבנתי שלמרות הרצון שלי להזיז קצת את הליכוד לכיוון כזה או אחר, בסופו של דבר חשוב לי מאוד שהם ישארו בשלטון. חוץ מזה, הסתכלתי על רשימת הליכוד-ישראל ביתנו. בין המועמדים שכניסתם לכנסת מוטלת בספק נמצאים כרמל שאמה, אלכס מילא, ואחרים שאשמח להכניס לכנסת. הם הכוח המתון בליכוד, הם אלו שיכולים למתן את הקיצונים.

אז חזרתי הביתה, כמו שאומרים, ובשלישי הקרוב אשים מח"ל בקלפי. אני לא חושב שנתניהו הוא המשיח, אבל אני כן חושב שהוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה פה בשני העשורים האחרונים, ואני חושב שהממשלה שלו עשתה הרבה יותר טוב מרע. לאחרונה גם שינו את הכיוון בקמפיין של ישראל ביתנו. הם כבר מצהירים שיפעלו למען גיוס חובה לכולם, למען הוזלת מחירי הדיור ולמען שינוי שיטת הממשל. גם בליכוד, אם כי במהוסס, אומרים דברים דומים.

חבל לי שאין לי מפלגה שאני יכול להצביע לה בהתלהבות, הייתי מעדיף להצביע לישראל ביתנו בלי הליכוד, במיוחד עם הרשימה החדשה שלהם, אבל הליכוד-ביתנו הם עדיין הרשימה היחידה שאני יכול להצביע לה בלי לחשוש מייסורי מצפון ביום שאחרי.

בחודשים האחרונים, לכבוד יום הזכרון לרצח ראש הממשלה, ולכבוד הבחירות המתקרבות ובאות, התחילו רבים מחברי לפייסבוק להעלות באוב טענות ישנות אודות ההסתה שקדמה לרצח רבין.

קצת רקע לגבי דעותי בנושאים:

בלשון המעטה ניתן לומר שאין לי חיבה יתרה לרבין. דעותיו היו שונות משלי וסגנונו לא מקובל עלי. עם זאת, אני רואה ברציחתו פשע איום ונסיון לפגוע בדמוקרטיה הישראלית, היקרה לי מאוד. לצערי הרב, במהלך השנים שחלפו מאז הרצח מונף יום הזכרון לטובת תעמולה פוליטית והסתה כנגד הימין בכלל והציבור הדתי לאומי בפרט. מי שרוצה לקרוא קצת יותר על דעותי בנושא יום הזכרון וכיצד יש לציין אותו מוזמן לקרוא את שכתבתי לפני שנתיים בנושא (ניתן לדלג על שלושת הפסקאות הראשונות).

לענייננו. בעת האחרונה ראיתי מספר לא מבוטל של סטטוסים ומ"מים (memes) המאשימים את נתניהו בהסתה לרצח רבין. כל המאשימים צרפו לדבריהם את תמונתו של נתניהו מההפגנה בצומת רעננה, או את התמונה מהמרפסת בכיכר ציון. 

האמת? אני קצת עייף מלעסוק בנושאים ישנים שכאלה. שני הצדדים כבר שפכו את טיעוניהם אינספור פעמים. שוב ושוב הוכח שהמסיתים האמיתיים הם אנשים מסוימים בשמאל שמתעקשים לייחס לנתניהו פשעים ואשמה, כאילו הוא זה שגרם ליגאל עמיר ללחוץ על ההדק. אבל מה לעשות שהטענות האלו עולות שוב ושוב, ובין השאר מועלות על ידי אנשים אינטיליגנטים, אז כנראה שצריך להסביר שוב ושוב, וגם אם לא אצליח לשכנע את מי שהשנאה לנתניהו זורמת בדמו, אולי אצליח לגרום למי שלא גיבש עדיין דעה לחשוב קצת על הנושא.

‏‏ההפגנה בכיכר ציון

את התמונה הראשונה שעצבנה אותי ראיתי לפני חודש:

 
המ"ם הזה מתייחס להפגנה בכיכר ציון, כחודש לפני רצח רבין. יש הרבה טענות נגד ההפגנה הזו, וכמובן שיוצר המ"ם לא התייחס לטענה ספציפית, אלא פשוט הכריז שההפגנה הזו היא הסתה לרצח ראש הממשלה, כך שנותר לי רק לנחש את כוונתו.

הטענה הנפוצה ביותר כנגד ההפגנה הזו היא כי הונפו בה תמונות של רבין במדי אס.אס. לעיתים מנפחים את הסיפור לבובת ענק של רבין במדי אס.אס או לאלפי שלטים ובהם תמונתו במדים הארורים הנ"ל. האמת הפשוטה היא כי הייתה שם תמונה אחת, או אולי מספר מצומצם של עותקים שלה, לא גדולה במיוחד (דף A4, ככל הנראה) ולא אחת שהונפה על שלט. את התמונה הביא לידיעת התקשורת אבישי רביב, סוכן השב"כ שהושתל בימין הקיצוני. לא הוא יצר את התמונה (אם כי כנראה הייתה לו יד ביצירתה) ואין בכך כדי להגן על כל מי שהיה מסביב וחשב שזה לגיטימי, אבל כל מי שהיה בהפגנה יודע שתמונה קטנה כל כך המוחזקת ביד אינה נראית על ידי רוב מי שנוכח בהפגנה, וודאי כשמדובר בהפגנה כל כך גדולה. בקיצור, הייתה תמונה, אולי כחלק מפעילות השב"כ לאיתור קיצונים, אך היא לא הייתה חלק מרכזי בהפגנה, רוב המפגינים לא ראו אותה, וודאי שנתניהו לא יכול היה לראותה מהמרפסת.

ישנן טענות נוספות לגבי הפגנה זו, אך אתייחס אליהן בסוף. נקודה שמצריכה הבהרה בתמונה הזו היא המילה "מוות" הכתובה באדום ענק. למען הסר ספק, הכתובת המלאה קוראת "מוות לרב המרצחים" ובאנגלית "death to Arafat" לאמור מוות לעראפת, לא לרבין.

ההפגנה בצומת רעננה

עבר יותר מחודש, וכמעט שכחתי המ"ם האומלל ההוא, ולפתע הופיע מ"ם חדש, והופץ בסיטונאות.

אז ככה: מה שכתוב על הארון הוא "רבין ממית ציונות" בצד אחד, ו"רבין קובר את הציונות" בצד האחר. במילים אחרות, מדובר בארון קבורה לציונות. המסר בהפגנה הוא: "רבין יביא למות הציונות." ולא, חלילה, "רבין צריך למות". 

כשדיברתי על כך עם כמה מחברי, אמרו לי שאמירה כזו היא קיצונית מספיק בעיני הציבור הדתי-לאומי על מנת להסית לרצח. עם כל הכבוד לחברי, אני לא מקבל את הטענה הזו. צריך ממש לזלזל בציבור הדתי-לאומי בשביל לחשוב שהם מקבלים את הדברים הנכתבים בהפגנות כפשוטם ויותר מכך, לחשוב שמספיק להצביע על מישהו כאויב הציונות כדי שיירצחו אותו, תוך התעלמות מהחוק והדמוקרטיה.

ההפגנות בכללי

טענות אחרות מושמעות סביב הפגנות שונות. מדברים על תמונות אחרות של רבין שנשרפו וצעקות "מוות לרבין" בכל הסרטונים ברור כי אלו דברים שקרו בשולי ההפגנה ולא כללו קהל גדול. ככה זה, הראשונים שמגיעים לכל הפגנה הם הקיצונים ביותר, ואין הפגנה שאין בבה קיצונים. הדבר נכון תמיד, ולא רק לגבי הימין, וזה שהיו בהפגנה אנשים שהסיתו וקראו למותו של רבין לא מראה שכך חשב רוב הציבור המפגין, או שכך חשבו מארגני ההפגנה. הקריאות היחידות שראיתי שקוראים אנשים רבים הן "רבין ההומו, רבין הבן זונה" - קריאה שבלי ספק לא מראה על רמה גבוהה של ההפגנה, אבל קשה לקרוא לה הסתה לרצח - ו"בדם ואש את רבין נגרש" - קריאה שנשמעה בהפגנה בכיכר ציון. קריאה זו כבר מטרידה אותי הרבה יותר, ולכן דיברתי עם מספר אנשים שאני מכיר והיו בהפגנה (הייתי אז בן 8, אבל לו היה כל זה קורה היום וודאי הייתי הולך בעצמי). כולם טענו שלא שמעו קריאות כאלו, ושהדבר הכי חמור שהם זוכרים ששמעו הוא "רבין בוגד" (על כך להלן). אינני יכול לדעת מה שמע או לא שמע נתניהו מהמרפסת, אך על סמך ההפגנות שהייתי בהן, ועל סמך הפעמים בהן יצא לי לעמוד מול קהל גדול (לא של אלפים ועשרות אלפים, אבל בכל זאת), נשמע לי סביר שנתניהו לא שמע או לא הבין היטב את הקריאות שקראו מלמטה. הוא עשה מה שפוליטיקאים עושים בהפגנות: חייך ונופף לקהל. 

זה מוביל אותי לעניין הבא. היו דברים רבים בהפגנות שהיו לא לעניין. מוטב היה לו לא היו רושמים את שמו של רבין כלל על ארון הקבורה, אפילו שהארון בפירוש לא יועד לו. הכינויים "רוצח" ו"בוגד", כמו גם התמונות בהן הלבישו לרבין את הכאפייה של עראפת הן מזעזעות, וגם הקריאה "בדם ואש" וגו' מפחידה. עם זאת, צריך לזכור שאנחנו מסתכלים על הדברים בדיעבד. באותן שנים היו רק אנשים ספורים שחשבו כי יתרחש רצח פוליטי בישראל. ישראל ידעה הפגנות קיצוניות מאוד, קריאות "רוצח" נקראו לעבר מנחם בגין ושרון בשעתם בדיוק כמו שנצעקו לעברו של רבין, אני חושב שלרוב הציבור היה ברור כי מדובר בחלק מהמשחק הדמוקרטי. מי חשב אז שיקום אדם וירצח את ראש הממשלה? לא סתם הייתה מדינה שלמה (ולא רק השמאל) בהלם כשקרה הדבר. 

במקום לשפוט אנשים על דברים שאמרו או לא אמרו לפני שבע עשרה שנים, מוטב שנתמקד בהפקת לקחים להווה ולעתיד. למרות טענות אחרות שקיימות, אני סבור כי הימין הפיק לקחים מאז רצח רבין, ודוגמה לכך היה ניתן למצוא בהפגנות טרם ההתנתקות. במילים אחרות, אני חושב שההפגנות ההן עברו את הגבול, אך באותו זמן לא היה הגבול הזה קיים, ולא ניתן להאשים את מי שחצה אותו אז.

מאבק נתניהו בהסתה

בניגוד לטענות הנפוצות, נתניהו דווקא הביע התנגדות נמרצת להסתה שראה בהפגנות. ניתן לטעון שיכול היה לעשות יותר מכך, אבל זה כבר ממש עניין של דעה, וצריך להתחשב במה שציינתי לגבי ראייה בדיעבד, וכן בכך שלא ניתן לקיים הפגנה שלא יגיעו אליה קיצונים. 

הנה קטע מנאום של נתניהו, ההמון צועק "רבין בוגד" ונתניהו מתנגד בתוקף לכינוי.

והנה גם שלי יחימוביץ' מבהירה שלא "הליכוד" הסית לרצח

בנוסף, שווה לשים לב לדברים שאמר בכנסת, יום לאחר ההפגנה בכיכר ציון. נתניהו התנער לחלוטין מאלו שהרימו תמונות במדי אס.אס, מהכינוי "רוצח" ו"בוגד" וקרא לשיח דמוקרטי ראוי והגון:

"אני רוצה לומר לך, שהגינוי הראשון [של התמונה במדי אס.אס] בא מייד כששמעתי על דבר הנאצה הזה במהלך אותה הפגנה, מול קומץ בריונים, שאני חושב שאני יודע לאיזו תנועה בלתי חוקית הם שייכים. ואין להכתים כמובן ציבור שלם בגלל קומץ בריונים.

אבל אני רוצה לומר יותר מכך. התופעה הזאת של כינוי מנהיגי מדינת ישראל בתואר רוצחים ובוגדים - רבין רוצח, בגין רוצח, שרון רוצח - אלה דברים שהיו פסולים תמיד, במשך כל ממשלות ישראל. ואנחנו מגנים זאת בכל פה. אינני רוצה לעבור אחורה, להזיז את מחוגי השעון אבל אני אומר: מעכשיו קדימה, מה שעלינו לעשות כולנו יחד הוא להתייצב נגד התופעות הללו ונגד כל ניסיון להכתים את הציבור שיושב כאן בכתמים הצהובים של אותו קומץ קטן וקיצוני. הם לא משלנו, ואנחנו לא מהם, וכך יהיה."

אני חושב שאחרי הדברים האלו אי אפשר להגיד שנתניהו היה חלק מההסתה.

גבולות ההסתה

אחד הדברים שממש מעצבנים אותי הוא שלא טורחים לעשות הבדלה בין ההסתה שהייתה לבין המחאה הלגיטימית שהייתה. תראו למשל את העמוד הזה באתר הנוע"ל. אין ספק שיש שם דברים מזעזעים, אבל יש שם גם כמה שממש לא. אפילו אם נתמקד באלו שהם קיצוניים יחסית, נגיד זה, קשה להגיד שמדובר בהסתה. למי שלא מבין את ההומור הדתי, רבין משחק בקריקטורה בתפקיד רחב הזונה, שמסרה את יריחו, ועראפת והאדם הנוסף שלידו (אני לא בטוח מי זה) משחקים את שני המרגלים. ניתן לסכם את המסר ב"רבין הוא הזונה של עראפת" ב"רבין מוסר את יריחו" או בשילוב של שני המשפטים, אך האם זה הסתה לרצח? אני חושב שלא. הסתה לרצח זה כשאומרים שצריך לרצוח אדם מסוים, או שהוא צריך למות. זה קרה מספר פעמים לפני רצח רבין, אבל זו לא אחת מהן.

לצערי יש מי שמנסים לקשור כל מי שהפגין נגד רבין בהסתה, ורבים אחרים שמתעקשים לקשור את שמו של נתניהו בהסתה. מצחיק שלצורך כך משתמשים בטכניקות תעמולה והסתה. ראו למשל את הסרטון הזה. שימו לב לדברים שנתניהו אומר שם, ובאיזה קונטקסט זה מוצג. מי שיצר את הסרטון לא היסס לשים יחד ציבור הצועק "מוות לרבין" עם ראש אופוזיציה שאומר שראש הממשלה "איבד את העשתונות". שום דבר שנתניהו אומר בסרטון הה אינו בגדר הסתה, שום דבר מדבריו לא חורג מהתנסחות מקובלת של ראש אופוזיציה, אבל ברגע שהסרט משלב אלו באלו קטעי הסתה ברורה עם קטעים לגיטימיים מדבריו של נתניהו, נוצר הרושם כאילו נתניהו הוא שהסית. זו שיטה מלוכלכת, שנועדה לקשר בין דברים לא קשורים ושוללת, הלכה למעשה, את הלגיטימציה של דעות ימניות המתנגדות להסכמי אוסלו ולדרכו של רבין. והסרט הזה לא לבד. בכל פעם שמדברים על ההסתה שקדמה לרצח משלבים קטעים לגיטימיים לחלוטין, ומנסים לקשור את אלפי המפגינים במעשיהם של מעטים, כאילו כל המפגינים היו מקשה אחת, כאילו חטא של אחד מהם מכתים את ידיהם של כל האחרים.

חלקו של השמאל

אחרי שכל זה נאמר, ואני מקווה שהצלחתי לשכנע מישהו, אני רוצה לדבר על חשבון נפש. כבר אמרתי שאני חושב שהימין היה צריך לעשות חשבון נפש בעקבות הרצח, ואני חושב שחלק גדול ממנו עשה זאת. יש עדיין קיצונים, יש עדיין אנשים אלימים, אבל הם מוקעים מתוך הציבור. אין זה אומר שסיימנו, את הלקחים שהפקנו חייבים להמשיך ולהנחיל הלאה. נדמה לי שבשנים האחרונות יותר ויותר צעירים נמשכים לרעיונות אלימים, אני שומע קולות שמהללים את יגאל עמיר, כשפרסמתי פוסט נגד הקריאה "מוות לערבים" קיבלתי תגובות מזעזעות. יש עוד הרבה מה לעשות.

אבל לא רק הימין צריך לעשות חשבון נפש. הקרע שהיה קיים בעם ערב הרצח נוצר באופן הדדי. השמאל זלזל בימין ובמתנחלים, והזלזול הפך לשנאה. יחד הפכנו את הויכוח הפוליטי מסכסוך משפחתי למלחמה של ממש. גם להנהגת השמאל, גם לרבין עצמו, היה חלק לא מבוטל בכך. הרצח יכול היה להוות שעון מעורר, להזכיר לכולנו שמעבר לכל הויכוחים צריכה להיות הנחת יסוד אחת: אנחנו חיים במדינה הזו ביחד, ומתכוונים להמשיך לחיות בה יחד. לצערי, זה לא קרה. מה שקרה הוא שהשמאל החל בהסתה פרועה כנגד הימין, ובפרט כנגד הציבור הדתי לאומי. אני מכיר באופן אישי שלושה מקרים של נערות ימניות שהלכו לכיכר אחרי הרצח (אחת מהן מספר שנים אחרי הרצח) כדי להראות שגם הימין מצטער על מה שקרה. השתיים הראשונות היו דתיות, על אחת ירקו ובשנייה הטיחו ש"את רצחת את רבין". השלישית קיבלה מכות של ממש משום שלבשה חולצה של "צומת". 

לצערי, המצב היום לא שונה בהרבה. השנאה בשמאל כלפי החרדים, המתנחלים והעשירים הולכת וגדלה. הנחת היסוד של רבים בשמאל היא שהציבור לא מבין מה טוב בשבילו, ולכן ממשיך להצביע לליכוד (ראו את המ"ם הראשון). בקרב חוגים גדולים, דעת הימין לא מתקבלת כדעה לגיטימית, אלא כטעות, חוסר הבנה או גזענות.

דווקא השמאל, שמטיף (בצדק!) נגד גזענות והכללות כלפי הערבים, מכליל ושונא ללא סיבה. דווקא השמאל, שקורא כל הזמן לבדק בית, לבחינה עצמית וחשבון נפש לאומי, אודות מלחמת השחרור, פעילות צה"ל בשטחים וכו', השמאל הזה עיוור לחטאיו, אינו עושה חשבון נפש ואינו רואה את הדבשת על גבו.

אגב, בכל הנוגע לשנאה, בימין המצב לא יותר טוב, אנחנו שונאים שמאלנים, משתמטים וערבים. גם בקרב רבים מהחרדים יש בוז עמוק כלפי החילונים, ולעיתים קרובות גם כלפי הדת"לים. 

נקודת אור קטנה הייתה בעצרת תנועות הנוער השנה. לראשונה הוזמנו והגיעו חניכי תנועת בני עקיבא לעצרת, ואנשים עם דעות ואמונות שונות הרימו יחד קול שקרא לאחדות ולשמירה על הדמוקרטיה. נקווה שזוהי רק ההתחלה.

אל תשנאו,

שם בדוי.