"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

זה היה יום רגיל למדי. ליוויתי את אליסה ליעדה ולאחר מכן הלכתי לדרכי. 

אולם, כפי שקורה לי לעיתים קרובות, מרגע שנותרתי לבדי והעפתי מבט חפוז בשעון הסלולר, גיליתי שזמני קצר. קצר מדי. כרגיל, אני מאחר. 

זה די רגיל אצלי, אני מאחר מטבעי, אך גם שונא לאחר. לכן בכל פעם מחדש אני מוצא את עצמי רץ אחרי אוטובוסים, אל תחנות אוטובוס או סתם נכנס לשיעור או לישיבה בעודי מתנשף קלות. כלומר, לרוב אני מגיע בזמן, אך כמעט לעולם איני מגיע לפני הזמן, ולעולם איני יודע - עד השנייה האחרונה ממש - אם אגיע בזמן או שוב אאחר.

מבנה אישיותי מורכב זה יצר אצלי הכרות מעמיקה עם התחבורה הציבורית של עירי והמרחב שסביב. למדתי, למשל, ללהטט בין שלושה אוטובוסים תדירים במקום לחכות לאוטובוס הישיר שעובר רק פעם בשעה, או אפילו לעקוף אוטובוס שפספסתי באמצעות עלייה על אוטובוס אחר, ירידה בתחנה וריצה מהירה לרחוב המקביל, בו עובר האוטובוס שלי, שעושה סיבוב אחד יותר. אני זוכר מסלולים, תחנות ותדירויות בצורה לא רעה כלל, וזה עוזר לי להתגבר על טבעי האחרני במקרים רבים.

ביום המדובר הייתי צריך להגיע לעבודה, מה שהפך את אפשרות האיחור למבישה כפליים. לא אפרט פה את החישובים המורכבים שערכתי באותו יום, ולא אלאה אתכם במסלול שתכננתי שכלל החלפת אוטובוסים ומספר ריצות, רק אומר שבסופו של דבר חישובי הראו שאני יכול לחכות לקו 25, הוא הקו שיביא אותי ליעד בסופו של דבר, עד 5 דקות. בהתחשב בכך שהקו עובר כל 20 דקות בלבד, היה לי סיכוי של 25% להגיע בזמן, 50% להגיע באיחור קל של 10 דקות ומטה, ו25% להגיע באיחור משמעותי של מעל 10 דקות. 

בעוד אני מחשב סיכויים כאלו בראשי ראיתי מולי את קו 25 עוצר בתחנה בה תכננתי לעלות. באותו שלב הייתי עדיין על קו אחר, מחכה לרדת בתחנה שנמצאת במרחק של כ300 מטרים ושני מעברי חצייה מתחנתו של קו 25 המיוחל. חשבתי להשלים עם מר גורלי, אך קול קטן דחק בי לנסות כנגד כל הסיכויים. 

אם יש ספורט שאני מצטיין בו - הרי זה ריצה לאוטובוסים. התמקמתי בצמוד לדלת וקפצתי מבעדה ברגע שנפתחה. פניתי, רצתי, חציתי את מעבר החצייה באדום, זרם תנועה מהיר במעבר החצייה השני הותיר אותי חסר אונים אך כוח עליון החליף את רמזור המכוניות לאדום ואני השתחלתי בין המון האנשים שמילאו את המעבר, מזגזג בין עגלות תינוקות וקניות. כל הזמן הזה הגנבתי מבטים לעבר קו 25. תור האנשים שעלו אליו הצטמצם במהירות וכשהגעתי לצד הנכון של הכביש כבר לא נותר איש על המדרכה. הבנתי שאפסה התקווה אך המשכתי בריצתי. "כל עוד האוטובוס עומד - אפשר להספיק" שיננתי לעצמי את אמרת חכמי המאחרים ז"ל, והמשכתי בריצתי. כשהתקרבתי הבחנתי באדם העומד בסמוך לנהג האוטובוס ומחווה תנועות ברורות של חיפוש אחר ארנק. "יש תקווה!" שאג קול במוחי והמחשבה נתנה כוח מחודש לרגלי. אולי הנהג לא ייסע לפני שהוא יימצא את הארנק. כבר הייתי במרחק של כ15 מטרים מהאוטובוס כשהאיש שילם ונכנס, נופפתי ללנהג כדי לבקש שיחכה עוד רגע - - והאוטובוס נשאר במקומו.

מאושר, עליתי לאוטובוס וצחקתי אל הנהג "היה לי מזל שהוא עיכב אותך..."

"לא" אמר הנהג בפשטות

"יכולתי לסגור את הדלת ולנסוע, ושיחפש את הארנק בדרך. אבל ראיתי אותך מרחוק רץ.

חשבתי, שאם אתה רץ, אז אני אחכה לך. לא משנה כמה זמן יקח לך".

אולי לא צריך להוסיף על זה כלום, ובכל זאת:

הנהג הזה הוא משל לחיים עבורי. כל עוד אדם מתאמץ ומנסה בכל כוחו לעשות דבר מה, הרי אלוהים, העולם ונהגי האוטובוסים יסייעו לו בדרכו. אבל מי שמוותר ומתייאש מראש - הרי הוא אבוד. 

והמקרה הזה גם הזכיר לי את הסיפור של אתגר קרת, על נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים.

רק טוב,

שם בדוי.

נ.ב: לכבוד סיומה של בצורת הכתיבה הארוכה שלי כאן, ובלי להבטיח הבטחות לגבי ההמשך, עדכנתי את רשימת הקישורים בצד שמאל, ואת הציטוט. הקישורים מאוד מומלצים.

אני מזועזע. חשבתי שאלך לישון וזה יעבור. זה עבד במידה מסוימת: אני
כבר פחות מזועזע מכך שאדם, אזרח ישראל, הצית את עצמו כאקט של מחאה. אני יותר מזועזע מהתגובות.

אני מזועזע מכרמלה רייך, שכתבה "עוד מופרע שמחפש תשומי" ומיוסי סורסקי שאת דבריו אני לא רוצה אפילו לכתוב.

אני מזועזע כיוון שנדמה שאבד לנו צלם אנוש, שהשנאה מפעפעת בנו. כיוון שנהיינו יותר ויותר נגד דברים, ופחות ופחות בעד. וחשוב מכל – נהיינו אחד נגד השני. אנשים מחפשים כתבות וסטטוסים להגיב עליהם: כל דבר זוכה לקיתונות בוז ושנאה מצד חצי עם, רק כדי להיענות בשנאה דומה מצד החצי האחר. אני רואה שמאל מדיני ששונא את המתנחלים, שמאל כלכלי ששונא את הממשלה ואת העשירים, גזענים ששונאים את הערבים\יהודים\סודנים\אתיופים\רוסים. אני רואה חרדים ששונאים חילונים וחילונים ששונאים חרדים, ואני לא מדבר כאן על דעות פוליטיות ספציפיות. בין מצביעיה של כל מפלגה אפשר למצוא כאלו שמכבדים את מי שדעתו שונה, וכאלה שמזלזלים ושונאים את האחר. כנגד זה אני יוצא. כבר אמרתי לא פעם: המאבק האמיתי צריך שיהיה בין קיצונים למתונים. בין אלימים ללא אלימים, בין שונאים ללא שונאים.

אני גם מזועזע מכך שתוך לילה מוקמת קבוצה בשם "כולנו משה סילמן" שם נאמר "כולנו משה סילמן כי כל אחת/ד מאיתנו היתה/היה יכול/ה להיות במצבו. "
כאילו לשרוף את עצמך ברחוב הוא דבר שכל אחד מאיתנו עלול לעשות בכל רגע. ואני מזועזע כשהם כותבים ש"אסור בשום פנים ואופן שהקורבן האולטימטיבי שהקריב משה סילמן[...] יירד לטמיון וישכח" (עשיתי קצת הגהה)  כאילו שלשרוף את עצמך ברחוב זה הדבר הכי מוצלח שמישהו יכול לעשות. ואני מזועזע מכך שסתיו שפיר אומרת שסילמן "עשה את העבודה" ואנשים בפייסבוק מדברים על זה ש"זה מה שהמחאה הייתה צריכה".

אני מזועזע כיוון שנדמה שנהיינו אטומים לחלוטין. שום דבר כבר לא נוגע לנו באמת, כל אסון הוא רק דרך לקידום אג'נדה פוליטית.

דיבורים מסוג זה הם חלומם הרטוב של הרבה מתאבדים פוטנציאלים. האם אנחנו רוצים לעודד אותם לקום ולהתאבד?

ויותר משאני מזדעזע אני מפחד. אני מפחד מבן מאירי שאומר " מחאות אמיתיות מושגות עם אקט גדול. בדרך כלל אלים. אני הייתי בעד שריפת הכנסת. זה הכי קרוב שאפשר." אני מפחד כשכמה מידידי מתחילים לדבר ברצינות על "להפיל את הממשל" ועל כך ש"מחאה זה לא מספיק, צריך מהפכה"

זה מפחיד כי יותר ויותר אנשים בארץ מאבדים אמון בדמוקרטיה. תמיד היו כאן מי שרצו להקים מדינת הלכה. היום כבר יש גם אחרים: יש מי שקורא לכל שמאלני "בוגד" ותוהה למה הוא צריך לסבול את הדעות האלו שמעצבנות אותו. נחוץ רק מנהיג כריזמטי כדי להקים פה תנועה פשיסטית.

ועוד כוח אנטי-דמוקרטי צומח כאן: אלו אנשים שרואים את המדינה הסוציאליסטית שלהם בורחת להם מבין האצבעות. אנשים שמאמינים בכל ליבם בסוציאליזם, במדינת רווחה, ופשוט לא מסוגלים להבין איך מישהו יכול להתנגד לזה. "הממשלה מתעלמת מהעם" הם אומרים, ושוכחים שהממשלה נבחרה ע"י העם בבחירות דמוקרטיות, ועדיין זוכה לתמיכה רחבה. וחלקם, כמו בן מאירי, לא שוכחים, פשוט קצה נפשם בדמוקרטיה, והם רוצים להשיג דברים באלימות. לנגד עיניהם עומד רק מה שהם רואים כטוב לכל, אך הם שוכחים שאחרים רואים את המציאות אחרת. כמו אמירתו האומללה של בן גוריון, בשעתו, הם חושבים שהם יודעים מה העם צריך, גם כשהעם רוצה אחרת. נחוץ רק מנהיג כריזמטי כדי שינסו לחולל פה מהפכה קומוניסטית.

אני מפחד שיבוא היום, שבו כל התהליכים הנוראים הללו יתחברו יחד ותתחולל פה מלחמת אזרחים. פעם חשבתי שאצלנו זה לא יכול לקרות. הבוקר אני כבר לא בטוח.

אז המסר שלי אליכם היום הוא אחר. הוא לא פוליטי, הוא לא נגד שום דבר, הוא בעד. הוא מסר של אהבה, של אחדות, של אחווה. הסתכלו על האדם שאתם כל כך שונאים, תזכרו שגם הוא רק בן אדם, שמנסה לחיות בצורה הכי טובה שהוא יכול. תזכרו שגם הכוונות שלו טובות, גם הוא רק רוצה לשפר את המצב במדינה.

אנחנו לא צריכים להלחם בערבים או במתנחלים או בשמאלנים או בחרדים. אנחנו לא צריכים לשנוא את הטייקונים או את הנזקקים, את העובדים הזרים או את הפוליטיקאים, את הקפיטליסטים או את המשתמטים. אנחנו צריכים להלחם רק בדבר אחד: בשנאה. אנחנו צריכים להדיר מתוכנו כל מי שמדבר בשנאה, פועל מתוך שנאה. אנחנו צריכים לקום ולהגיד בצורה הכי ברורה: המחלוקות בינינו לא יפרידו אותנו זה מזה. אנחנו צריכים לחרוט על דגלנו את הדמוקרטיה, את חופש הביטוי, את הפלורליזם ואת האהבה.

עשו רק טוב,

שם בדוי

*לינקים בצד שונו בהתאם למצב, כנסו אליהם.

שמתם לב פעם למרכזיות של הזכרון בתרבות שלנו? זכרון של זוועות בעיקר. כיום זה בעיקר יום השואה ויום הזכרון, אבל יש לנו גם את הסיפור של פסח, עם העבדות, והבנים המושלכים ליאור, את חנוכה עם חנה ושבעת בניה, את ט' באב ושאר צומות חורבן ירושלים שהסיפורים על המצור עליה מזכירים את זוועות השואה, ועוד לא מעט סיפורים קצרים על פוגרומים, גירושים, אנוסים וכו'.

העניין הזה מועלה על נס בתרבות היהודית. יש סיפור מפורסם שמסופר על נפוליאון, שעבר ליד בית כנסת בתשעה באב ושמע בכי וצעקות. כששאל את היהודים על מה הם בוכים, סיפרו לו שהם בוכים על בית המקדש. נפוליאון לא ידע במה מדובר ושאל אותם מתי קרה הדבר. התשובה, לפני יותר מ1500 שנה, הדהימה אותו, כי לפי בכיים וזעקותיהם של היהודים חשב שמדובר באירוע שקרה באותו יום. על פי הסיפור אמר נפוליאון אז, כי עם שזוכר ומתאבל כך על עברו, ישרוד כל רעה שתבוא עליו, ויזכה לקוממות. 

הרעיון של הסיפור הזה, שיש ערך בזכרון החי, בכאב, בעצב ובאבל על אירועים היסטוריים, קיים גם בתרבות זכרון השואה. השואה עבור רבים מאיתנו היא חלק מזהותנו וחלק מהאתוס שלנו כעם. חובת זכרון השואה לא מתבטאת רק בזכרון היסטורי, אלא בזכרונות חיים, בצפייה בתמונות וסרטים, תפאורות של גדרות תיל וענידת טלאים צהובים, כאילו אנו מנסים לחוות את הזוועות האלו בעצמנו. אנחנו לא רוצים רק (ולפעמים בכלל לא רוצים) ללמוד מהשואה, אנחנו רוצים לבכות, לכאוב ולהתאבל. זכרון השואה הוא ערך בפני עצמו, ולא נועד רק למטרה מסוימת.

מעניין אותי איך מתייחסים לאירועים דומים בעמים אחרים. ומה זה עושה לנו, העיסוק המתמיד באבל. אני לא חושב שזה רע בהכרח, פשוט מעניין לנסות להסתכל עלינו מבחוץ, לנסות לראות איך אנחנו מתייחסים לשואה, ואיך יכולנו להתייחס אליה אחרת.

דבר אחד מעניין במיוחד בזכרון השואה, ובעצם בזכרון הציוני בכלל, ובכלל זה יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, וחנוכה ול"ג בעומר שקיבלו זווית חדשה: אין זה זכרון מנוון. להפך, זהו זכרון המוביל לפעולה. הפלסטינים זוכרים את הנכבה (שעל השאלה האם התקיימה, באיזו מידה ובאשמת מי נדבר בפעם אחרת), אך המסקנה שלהם היא שעליהם לחזור לבתיהם. לכן, הזכרון הזה משאיר אותם בעמדה של קורבנות, במעמד מתמיד של פליטים. ביהדות אנחנו מציינים את חורבן בית המקדש, אך המסר המרכזי הוא אומללות וציפייה למשיח שיתקן את הדברים. 

זכרון השואה, לעומת זאת, מוביל לעשייה. יש הרואים בו הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, יש שרואים בו תמריץ למלחמה עליה. בשם זכרון השואה (וכדי שדבר כזה לא יקרה לנו שוב) אנו מתגייסים לצבא, מסבירים את ישראל בחו"ל, תומכים במערכת הבטחון ובממשלה. בשם השואה (וכדי שדבר כזה לא יקרה יותר לאף אחד) אנחנו נלחמים בגזענות שבתוכנו, בנגעים הרעים, מזכירים את חשיבותה של הדמוקרטיה ומגינים על המיעוטים שבקרבנו.

אני חושב שזו הדרך הטובה יותר לזכור.

תמיד היא מפתיעה אותי, הצפירה. בעיקר כשאני לא בטקסים. אני יודע שהיא תבוא, מכין עצמי מנטלית, ומחכה. כשהיא לא מגיעה אני מקנח את אפי, מגרד בראש או פונה לחבר בשאלה ואז היא מתחילה. תמיד בהפתעה, תמיד תופסת אותי קצת לא מוכן. עם התיק על הגב, מתלבט אם להוריד אותו או להשאר לעמוד איתו ומיד מתבייש בעצמי על כך שאלו המחשבות שרצות לי בראש בזמן הצפירה. חושב לעצמי כמה מגוחך להגיד שהצפירה הפתיעה אותי, ושלא הייתי מוכן, ביום בו מדברים על חיילים נאצים שפורצים בהפתעה לבית. איך אפילו המילה הזו, "מפתיע", מקבלת משמעות שונה כשהיא נאמרת ביום הזה, או מפי ניצולים. איך זו אותה שפה, אך במשמעות כל כך שונה. הרי כשאגיד "מת מרעב" היום, לא אתכוון למה שהתכוונתי אתמול. ומה חושב ניצול כשהוא שומע אנשים אחרים מדברים על רעב, האם הוא בז להם? נפגע? וכשמדברים על אובדן, על כאב, משפחה, סבל, בדידות, הקלה, תקווה. מה המילים האלו עבורנו, ומה הן עבורם?

ב45 הדקות שעברו מאז הצפירה התמלא  דף הפייסבוק שלי בסטטוסים שזועמים על הערבים שלא עומדים בצפירה. ניסיתי לחשוב מה הייתי עושה במקומם, והבחנתי בין מספר מצבים: אני בטוח שהייתי עומד בצפירה ביום זכרון לכל אסון דוגמת השואה, בו היו צדדים ברורים של תוקף וקורבן. אני גם בטוח שהייתי עומד ביום זכרון לחללי מלחמות, של כל מדינה מערבית. אחרי מחשבה עם עצמי, אני מאמין שגם הייתי עומד במצריים או בירדן, לזכר ההרוגים במלחמה עם ישראל. אם הייתי נמצא ברשות הפלסטינית, או במדינת אוייב, והייתה צפירה לזכר אנשים שבעיני לא ראויים להזכר, כמו מחבלים או עריצים, הייתי מעדיף שלא לעמוד. מצד שני, כן הייתי עוצר את עיסוקי, ובוחר לי מקום שקט, בו לא ישימו לב אלי להיות בו. ההתעלמות המכוונת של רבים בציבור הערבי, המשך החיים הרגיל לגמרי, משדר חוסר רצון מוחלט ליצור פה משהו משותף. חבל.