"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

תמיד אהבתי גשם. 

אני זוכר את עצמי חוזר מבית הספר בגיל שמונה, סביבי ילדים מכוסים מעילים ומוגנים במטריות,

ואני,

פושט את המעיל, מכניס את המטרייה לתיק, מוריד את הקפוצ'ון ונשאר בטי שרט קצרה וכך רץ ומדלג בין ובתוך השלוליות.

אני זוכר את מגע הטיפות מחליקות על הפנים, את הרמת הראש כלפי מעלה כדי ללכוד טיפות גשם בפי, את ההתפעלות אל מול יופי העולם כשהוא שטוף ונקי.

האם הפעם אותה אני זוכר הייתה הפעם הראשונה בה נהגתי כך? מה גרם לי להסתובב בגשם שעה שכולם בורחים מפניו? איני יודע.

מה שבטוח - זו לא הייתה הפעם האחרונה.

ככל שגדלתי, לא עזבה אותי אהבת הגשם אלא רק הלכה והתעצמה.

בתיכון מצאתי חברים לטירוף, ואני זוכר אותנו יחד בגשם זלעפות ראשון, עומדים וצוחקים בחצר בית הספר.

לאחר שהסתיים השיעור האחרון היינו משימים פנינו לכיוון רנדומלי, ומסתובבים ברחובות ריקים מאנשים ומלאים בשלוליות.

הייתי חוזר הביתה כשבגדי ספוגים במיי גשם, ולא עזרו הפצרותיה החוזרות ונשנות של אמי.

משנכנסתי הביתה מיהרתי כמובן למקלחת חמה ובגדים יבשים - העניין הוא להרטב, לא להישאר רטוב.

האמת היא שכשהתחילו הגשמים השנה כבר לא הייתי בטוח. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מסתתר מהגשם פעמים רבות. אמנם אין זה מפחד הגשם אלא מסיבות שונות (דברים שאסור שיירטבו שנמצאים איתי, או שעלי להראות מכובד ולא רטוב במקום אליו אני הולך), אך עדיין נטע בי הדבר ספק, וכשהתחיל הגשם נרתעתי ממנו אינסטנקטיבית.

אך דאגותיי היו לשווא. במהרה נכנעתי למגע הגשם המלטף, לטעם הגשם ולמראה העולם הנקי כל כך. בפעם הראשונה הבנתי את סוד הקסם של הגשם עבורי. יש בגשם מעין נצחון הטבע על האדם. עם כל תרבות המערב המפוארת והטכנולוגיה האדירה, הנה דבר זה לא השתנה עשרות אלפי שנים: כשיורד הגשם, אנשים בורחים ומסתתרים בבתיהם. ואני, שאף פעם לא הרגשתי באמת ובתמים חלק מהתרבות הזאת, ומבחינה מסויימת תמיד רציתי שהטבע ינצח במאבק הזה, מביט סביבי על האנשים הבורחים לבתיהם, רואה אותם מצטופפים בתחנת האוטובוס או תחת מטריותיהם העפות פתע ברוח ומאיימות להשבר, רואה אותם נתונים לחסדי הטבע, כמו מאז ומעולם, וחסדי הטבע נעימים לי. אני מקבל את הגשם כמו חיבוק של אם אוהבת, מביט אל השמיים ומחייך כשטיפה של גשם נוחתת בזווית עיני. 

תכננתי לכתוב פוסט בנוגע לכל החוקים שמחוקקים עכשיו על מערכת המשפט. אבל אז ראיתי פתאום את הנושא החם וחשבתי לי, למה להתעסק בפוליטיקה, כשדברים כל כך יפים קורים מחוץ לחלון.

והערה לקוראים הפולניים: מעולם לא חליתי בלדקת ראות.

 רק טוב,

שם בדוי

יש לי טראומה מאמנות.

כשהייתי בגן טרום-חובה הגננת נתנה לי לצבוע ציור של צב שהודפס על גבי דף A4 פשוט.

בתום חמש דקות הגשתי לה בגאווה את הדף הצבוע.

נדמה לי שדרוש כאן הסבר קצר: חמש שנות נסיון החיים שהיו לי עד אז עוד לא לימדו אותי שלכל אחד יש יכולות שונות.

ידעתי אז שאני הילד הכי מוצלח בעולם, אמי אמרה לי את זה והיא תמיד צודקת.

אני מניח שידעתי כבר אז שאני לא יכול לצייר יפה כמו אחי הגדול או כמו המבוגרים, אלא שמעולם לא השוויתי את עצמי לילדים בגילי וכך הנחתי שמדובר בעוד משהו שאלמד לאט לאט עם הגיל.

הבועה הזו עמדה להתנפץ.

שלושה ילדים גדולים, מגן חובה, עמדו ליד הגננת כשניגשתי אליה עם הציור. תמים שכמותי, לא חשבתי לרגע לחכות שיילכו הם הביטו בבוז בציור הצב הנהדר שלי והחלו לצחוק. נדמה לי כי לא הבנתי את העניין עד שאחד פלט "הוא יצא מהקווים". אכן, כשצבעתי את הצב לא התייחסתי לקווי המתאר שלו. או שאולי ניסיתי להתייחס ולא הצלחתי בכך. נהניתי לצבוע את הציור, נהניתי לצבוע בירוק ולקשקש על הדף. ציירתי כמו שתינוקות מציירים, תוך הנאה ממגע הצבע ובעיקר הנאת יצירה טהורה: משהו שלא היה קודם נוצר בזכותי. כילד לא בחנתי את הציור כדי לקבוע אם הוא טוב מספיק, לא ניסיתי לצייר באופן דומה למציאות או לפי דרישות כלשהן, פשוט ציירתי. כנראה הייתה זו הפעם האחרונה שציירתי כך למשך שנים רבות. ודאי הייתה זו הפעם האחרונה שנהניתי כך מציור.

צחוק הילדים הוביל לבכי שלי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי לא מוצלח. תחושות כשלון ובושה הפכו אצלי במהירות לזעם כללי. מעכתי את הציור לכדור, זרקתי אותו בפני הגננת, או הילדים, או בכיוון אחר בכלל, הפכתי מספר חפצים אקראיים ויצאתי בריצה לחצר. הגננת, באופן מדהים שאני מעריך יותר ויותר ככל שאני עובד יותר עם ילדים, ניגשה אלי ללא כעס על הבלגן שעשיתי, ללא שום שיפוטיות או התייחסות למה שקרה. רק ציור היה בידה. ציור הצב שלי, שאספה מהרצפה, יישרה וגזרה לפי הקווים, כך שלא נראו החריגות שעשיתי. צר לי לומר שגם זה לא עזר. נשארתי במצב רוח זועף במשך כל היום.

לקח חשוב למדתי באותו יום - אני לא טוב באמנות. לא יודע לצייר יפה. פשוט לא. אז כהיום, יש לי הרגל מגונה להיות טוב בכל דבר שאני עושה. למה מגונה, תשאלו? כי ההצלחה נובעת מכך שאני עושה רק דברים שאני טוב בהם מלכתחילה. כך דחיתי את לימודי השחייה והרכיבה על האופניים, לימודים הכרוכים בכשלונות בלתי נמנעים, נמנעתי מספורט וכן, גם מאמנות. החל באותו יום ציירתי פחות ופחות. בבית הספר בשיעורי אמנות ישבתי בצד, ציירתי רק כשהייתי חייב, והשתדלתי שאיש לא ייראה את הזוועות שיצאו תחת ידי. בסתר המשכתי להתאמן בציור בביתי, אך גם נסיונות אלו כשלו.

זכור לי מקרה, ודאי היה זה בכתה ד', בו הוזמנו ההורים למעין יום פתוח בבית הספר. ביליתי עם אמי בשיעורים שונים, ואחד האחרונים היה שיעור אמנות. המורה, שככל הנראה רצתה להרשים את המורים, הכריזה כי נצייר היום טבע דומם, הציבה מספר חפצים על השולחן והנחתה אותנו לצייר בכל אמצעי שנרצה, תוך שאנו מקפידים על פרופורציות ושמים לב לאור וצל. פרופורציות? אור וצל? ישבתי בהבעה מבועתת על פני, ותוך חצי דקה הייתי מחוץ לכתה, צורח בוכה וכועס. (לקח לי עוד כשנתיים ללמוד דרכי ביטוי לגיטימיות ובוגרות יותר לתחושות קשות).

מקרה רדף מקרה, ואני המשכתי לטפח רתיעה עזה מאמנות ובעיקר מהעיסוק בה. היו יצירות שיכולתי להעריך, אך ברגע שהיו מנסים להסביר לי על היצירה, או אפילו פשוט שאלו לדעתי ננעל בי משהו. לא הבנתי וגם היום איני מבין מה גורם לי להמשך ליצירה זו אחרת, וחוסר הידיעה וההבנה יצר אצלי חשש אפילו מהבעת דעה.

בשנים האחרונות אני מנסה לעבוד על הצד הזה שבי. בצד היוצר כבר יצא לי ללמוד ציור מפי ילד בן 10 ולצבוע אבנים עם ילדה בת 6, ונהניתי מאוד. מצד הצופה אני הולך עם אליסה למוזיאונים וכבר לא מפחד לאהוב או לא לאהוב יצירה מסויימת. אבל עד לא מזמן לא האמנתי שאוכל, למשל, לקרוא פוסט שעניינו אמנות. וכשראיתי את הפוסט הזה ואת כמות התמונות שבו, ישר נרתעתי והמשכתי לפוסט הבא. אחרי כמה ימים חזרתי אליו ונהניתי כל כך, שכשהופיע הפוסט המצויין הזה כבר לא היססתי וצללתי פנימה. מומלץ בחום, למי שאוהב אמנות, למי שמפחד ממנה, וגם למי שנמצא איפשהו באמצע.

בהשאלה מנתן זך, אאחל לכולנו, שלא נהיה עיוורים ליופי העולם כל עוד אנחנו חיים, ושלא נחדל להלל את יופיו.

שם בדוי

ודאי היה זה בשיעור חברה. המורה עמדה ליד הלוח וניסתה בכל מאודה לדחוס את יום כיפור לשורה של טבלאות ומאפיינים. הטקס הזה חזר על עצמו בכל חג ומועד: תאריך, מקור החג, מצוות, מנהגים... כאילו שניתן לתמצת את מהות חג מחגי ישראל, על אחת כמה וכמה יום הכיפורים, לקטגוריות תפלות שכאלו. אך המורה הוסיפה מעט טעם לשיעור כשבתחילתו ביקשה מהתלמידים להצביע ולספר אילו מנהגים נוהגים ביום כיפור בביתם. אנחנו השתתפנו והתעניינו כמו שרק תלמידים שמערכת החינוך עוד לא הצליחה להשחית מסוגלים להשתתף ולהתעניין. היה לנו הרבה מה לספר, בעיקר דברים שקשורים באופניים.

מובן שהכרנו את משמעותו של יום הכיפורים, אך בעבורנו, ילדים מושבניקים ממשפחות מסורתיות לכל היותר, העניין העיקרי ביום זה היה הרכיבה על אופניים. בערב יום כיפור, בזמן תפילת "כל נדרי", היו נפגשים כל הילדים מחוץ לבית הכנסת. המאורגנים יותר קבעו כבר אז שעה ומקום מפגש לבוקר המחרת. למחרת, משנפגשו, היו יוצאים בזוגות ובשלישיות לכל קצוות המושב לקרוא לילדים הפחות מאורגנים, לאלו שמתעצלים ולילדים הפחות חברותיים. כיוון שאני עונה על כל שלושת התנאים, תמיד הייתי מאלו שאספו אותם מבתיהם. בסביבות השעה 11:00 הייתה נשמעת נקישה בדלת ושני ילדים מבויישים ומזיעים היו עומדים בפתח "שלום" הם היו אומרים בקול נבוך לאמי "רצינו לבדוק אם שם רוצה לבוא לרכב באופניים". יחד איתם הייתי נוסע קודם כל למרכז המושב השכן, שם התאספו כבר כל ילדי האזור, ומשם היינו מחליטים מה הלאה.

כמו ילדים רבים בישראל, בכל שנה הרחקנו מעט יותר, ושלושת ימי בית ספר שבין כיפור לסוכות היו מלאים בסיפורים והתפארויות, על ההוא שרכב עד לעיר הקרובה, וההם שנכנסו בטעות לכפר ערבי, ועוד ועוד. יתרה מזו, לא הסתפקנו בדיווש סתמי, מהיר ורחוק ככל שיהיה, אלא ארגנו משחקי "שוטרים וגנבים" ו"דגליים" ועוד משחקים רכובים שחלקם המצאנו בעצמנו. משחקים אלו כללו עשרות משתתפים והתקיימו בתחילה בכבישי המושב, ומאוחר יותר, כשגדלנו וקיבלנו אופניים משוכללות יותר, גם בשדות ובמושבים הסמוכים.

וכך, אם נחזור לשיעור, כששאלה המורה יום לפני ערב יום כיפור כיצד אנו מציינים את המועד המיוחד, הצביעה כל הכיתה בהתרגשות. הילד הראשון החל לספר למורה את כל מה שסיפרתי לכם עתה, אך המורה מיהרה להעיר בעדינות שרכיבה על אופניים ביום כיפור מנוגדת למצוות, ולכן אין זה נחשב מנהג. כמות הידיים המורמות ירדה פלאים אחרי הערה זו, ושאר התלמידים יישרו קו וסיפרו למורה שכתבה את דבריהם על הלוח על תקיעה בשופר, הליכה לבית הכנסת, סעודה מפסקת ואבא מכוסה טלית. כל אלו אכן חוויות יפות, אך מהות יום הכיפורים בעינינו - דיווש חסר פשרות - נשארה מחוץ ללוח. כשביקשה המורה רשימות של מצוות ומנהגים ניסה ילד אחד שוב את מזלו והזכיר רכיבה על אופניים, אך הפעם כבר השתיקה אותו הכיתה כולה, שכן מנהג זה סותר את המצוות של יום כיפור (אגב, אם קורא פה מישהו שמבין - האמנם? או שאולי רק אסור לנסוע מרחק מסויים או לצאת מהיישוב?).

המורה ההיא לא הייתה דתייה, ואני מאמין שכמו כולנו גם ילדיה נסעו באופניים ביום כיפור, אולם משום מה חשה המורה שעליה ללמד אותנו את מסורת הדת היהודית, ולא להזכיר את התרבות הישראלית בתוכה אנחנו חיים. חבל. בעיני זהו מנהג יפהפה. התרבות שלי, התרבות היהודית-לא-דתית-ישראלית, שואבת ממקורות רבים, ויוצרת לעצמה מנהגים משלה, יפים ונהדרים. חשבו על זה רגע: יום בשנה שבו אין נוסעים במכוניות וילדים יכולים לרכב באופניים באמצע הכביש ללא חשש. זה לא יפהפה?

נזכרתי בכל זה כשהלכתי אתמול לבית הכנסת ועברתי על פני עשרות רוכבי אופניים. יום כיפור הוא יום מאוד מיוחד בעיני. יוםבו כולם לבושים לבן ומחייכים זה לזה,ים בו נזכרים פתאום אנשים כמה נחמד זה ללכת ברגל. יום שבו מוצאת עצמה המשפחה יחד בבית, ללא עבודה וללא רכב לברוח בו אל הסבתא או אל המועדון. אני יושב וקורא, פותר תשבץ, מדבר עם אימי ומשחק עם אחותי, מסדר את החדר ומתפנה לדברים שרציתי לעשות מזמן. אני גם צם ועושה חשבון נפש, ומתחיל ליישם אותו מיד. הרי זה בדיוק מה שכולם אומרים תמיד בחשבון הנפש שלהם: אני צריך לבלות יותר זמן עם המשפחה, להקדיש יותר זמן לעצמי, לעשות את כל מה שאני דוחה מזמן. אז אני משתדל. הלוואי שהשנה אצליח ליישם את כל זה גם אחרי יום כיפור. שאקח את החיים ברוגע ובנחת, שהזמן יזרום לאט.

יום הכיפורים שלי הוא לא פחות טוב משל אדם דתי או חרדי. הוא אחר, ואני אוהב אותו כמו שהוא.

רק טוב,

שם בדוי