"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

גם זה פוסט שרציתי לכתוב מזמן, כיום-יומיים אחרי שהוא נפטר. אין לי זמן, לימודים, עבודה - חפרתי לכם כבר על כל זה...

כששמעתי שנפטר חטפתי שוק קל. חשבתי שזה משהו שצריך להרגיש, כמו שכשנעמי שמר הלכה לעולמה הרדיו התמלא בשיריה למשך שבוע-שבועיים, יצאו דיסקים, אוספים, תכניות מיוחדות ברדיו. 

ציפיתי שפיד הפייסבוק שלי ייתמלא בסטטוסים, בשירים משיריו.

זה לא קרה. וודאי היו אנשים שפירסמו סטטוסטים על מותו, אני מניח כי היו תכניות מיוחדות ברדיו, אך אני לא ראיתי ולא שמעתי כאלה. אנשים שסיפרתי להם לא התרגשו, ובכל זאת הרגשתי שצריך לציין איכשהו את היום, והתחלתי לשמוע משיריו, לקרוא אודותיו, הקדשתי לו יום. מגיע לו.

חיים חפר לא היה משורר. שיריו לא היו כאלה שמפורסמים בספר, שיש לשבת ולקראם מספר פעמים, וגם אז רק מתחילים להבין. חיים חפר היה פזמונאי, הוא כתב בחרוזים, בשורות קצרות, שורות שנועדו שילחינו אותן. ההוא היה פזמונאי מיוחד. אפשר לומר - פזמונאי שמח. כי מטרתו העיקרית של חיים חפר בשיריו הייתה תמיד לשמח. הוא הקים את הצ'יזבטרון וכתב את המנונו כדי לשמח את הפלמ"חניקים, כתב את נאצר מחכה לרבין כדי לעודד את העם בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, ואת המלחמה האחרונה כדי לרומם את רוחם של החיילים המותשים במלחמת יום כיפור (את סיפורו של השיר האחרון שמעתי פעם - הוא כתב אותו בזמן מלחמת יום הכיפורים, כשעבר בין המוצבים, לאחר שהתלוננו באוזניו שכל השירים הם ממלחמות קודמות ואין שירים על המלחמה הנוכחית).

ובכל זאת, אני מאוד אוהב את שיריו. למה "בכל זאת"? כי זו הטענה הנפוצה המושמעת כלפי על ידי אוהבי הפופ הים תיכוני. כשאני מתקומם כנגד שורות כמו "היי...

אם את פה לבד זה מצוין 
תני סימן אם את גם בעניין 
משהו בך גורם לרצות עוד"

מטיחים בי שלא כל שיר צריך להיות "עטור מצחך", ושיש מקום גם לשירים שמחים סתם בשביל הכיף.

שיריו של חיים חפר הם הוכחה לכך שלא חייבים להתפשר על איכות בשביל לעשות שירים שמחים. בחלקם המילים ברמה נמוכה, אך זה נעשה מתוך החלטה מודעת ותוך קריצה. והחשוב מכל - כשכתב לא התכוון לכתוב "להיט" אלא לבטא הלך רוח, תחושה, רגש. זאת בניגוד מוחלט ליוסי גיספן, שלא מתבייש להודות "אני לא מבטא את הרגשות שלי בכתיבה". ככה פשוט. כלום.

חיים חפר הוא לא ההוכחה היחידה שאפשר אחרת. כוורת עשו את זה, אולי אפילו טוב ממנו, עם שירים שחלקם מרגשים וחלקם מעוררי מחשבה, רבים מהם שנונים על סף הגאונות וכמעט כולם שמחים מאוד. גם אלתרמן ידע לכתוב לצד פזמונים מצחיקים וקלילים (חנהל'ה התבלבלה הוא המוכר ביותר, אם כי בגרסה המולחנת הוא מעורבב עם שיר אחר, גם של אלתרמן.) גם ביאליק. היו גם את עלי מוהר ויהורם טהרלב, שכתבו שירים מרגשים לצד שירים משעשעים. 

הבעיה שלי עם ליאור נרקיס ודומיו היא לא שהם לא עמוקים מבחינה תכנית, ולא שהם שרים שירים שמחים. תתפלאו, גם ממש לא איכפת לי מאיזו עדה הם. להפך, אני חושב שיש להם הרבה מה ללמוד מזוהר ארגוב אם הם רוצים להקרא זמרים מזרחיים.

הבעיה שלי איתם היא שהשירים שלהם משדרים זלזול במאזין. אין כמעט שירים היום ברדיו שנראה שבאמת הוקשה להם מחשבה, שעשו אותם באהבה, שהשתדלו לדייק בחרוז הנכון או בלחן המתאים ביותר. המחשבה היחידה שעוברת לגיספן ושות' בראש כשהם יוצרים שיר, כך נראה, היא כיצד לעשות "עוד להיט". ולהיטים זה אולי טוב לכיס ולתחושת המגלומניה שלהם, אבל לא מראה חשיבה עלי, כקהל.

רק טוב,

שם בדוי

לפני כמה שנים, בחג פורים, שמעתי בגלגל"צ תכנית של יהודה פוליקר. לכבוד פורים נתנו גלגל"צ לזמרים להתחפש לשדרני רדיו ולשדר תכניות לפי טעמם. נדמה לי שהייתה זו הפעם הראשונה שעלה בי החלום לערוך תכנית רדיו משלי. מאז אני עורך תכניות רבות כאלו בדמיוני. בתוכניות שלי תמיד יש קו משותף שעובר בין השירים השונים, נושא משותף, קשר בין הזמרים וכדומה. עד שיזמינו אותי לערוך תכנית רדיו, אכתוב לכם כאן תחליף בכתב. לכבוד פורים תעסוק התכנית בשירי פיראטים, כי ליצנים זה נדוש, ולפיראטים ללא ספק מקום של כבוד בתחרות התחפושות המבוקשות. השירים יהיו כולם שירים עבריים וישראליים. בפני אוהבי המוזיקה הלועזית הסליחה.

החיבור הזה בין מוזיקה ישראלית לפיראטים הוא מוזר. מצד אחד הפיראט - בחור קשוח ועז פנים, צלקת מעטרת את לחיו, קרס משמש לו במקום היד שנכרתה אי אז בקרב נשכח, רטייה מכסה את עינו החסרה, עגילים גדולים באוזניו ובנדנה לראשו. הוא עומד על סיפון ספינתו ומשקיף אל האופק, מחפש את קורבנו הבא. 

מהצד השני - היהודי. בן לעם החנונים, שנשקו בשכלו, מסורתו מלאה התפלפלויות והתנצחויות, וגאוותו על כך שהנחיל לעולם כולו מידות של מוסר וזכויות אדם. גם אם נלך לסטריאוטיפ ה"יהודי החדש" אנחנו עדיין מדברים על משהו שונה בתכלית מדמות הפיראט - היהודי החדש שניסו ליצור הציונים הוא אדם שמנסה ליצור סדר עולמי חדש, דוגל בסוציאליזם ובעבודת כפיים, אך ודאי לא בפשע וחיי הפקר. הוא חי למען אידיאלים, ובז לעושר החומרי.

ניגוד חריף, ובכל זאת, היה מי שניסה לעשות את החיבור הזה. נדמה לי כי הראשון היה נתן אלתרמן. ב"ספר התיבה המזמרת", ספר שירי הילדים שלו, הוא מנסה ליצור אתוס חדש בשיר "ספני שלמה המלך". המילה "פיראט" אינה מצויינת שם במפורש, אך התמונה העולה מהשיר זועקת פיראטיות. מדובר בחבורת ספנים, המיטיבים לשוט, ללחום ולשתות, סמלם מקועקע על זרועם, עגיל גדול בתנוך אזנם ומצנפת מואדמת לראשם. אמנם, חשוב לציין כי הם אינם שודדים - הם סוחרים בשירות שלמה המלך (ואפילו נלחמים ב"לסטים-של-ים"), ועדיין ברור כי יש בהם מרוח הפיראטיות, ואולי מנסה אלתרמן למצוא תחליף יהודי לאגדות הפיראטים. ספני שלמה המלך, כראוי לפיראטים, מחוזרים על ידי נשות שבא "שבאיות יפהפיות וקשוטות-פרח", וחוזרים לארצם כשאניתם "נושאת אוצרות כל ארץ ואיים" ואפילו יש להם תוכים, כמו לפיראטים המפורסמים ביותר.

אם איני טועה השיר כבר כיכב פה פעם ברשימת הלינקים משמאל, אבל הנה הוא שוב.

http://www.youtube.com/watch?v=GkbEEym05rA

לצערי, נעמי שמר, שהלחינה את השיר, קיצרה אותו כהוגן. את המילים המלאות אפשר למצוא כאן. חוץ ממאפיינים פיראטיים שהשמיטה נעמי שמר (אותם כבר מניתי) אפשר לראות בגרסה המלאה משחקי מילים כמו שרק אלתרמן יודע להמציא. שורות כמו "וסביב אין עם שבא נח... הכל אצים...\עם שבא נע! סוער! מניף דגלים על תורן" או המשחק בין "עציון גָבר" (עיר הנמל של שלמה המלך, באזור אילת של היום) למילה "גבר". שיר נפלא.

אבל, כאמור הניסיון לקשור את דמות היהודי ודמות הפיראט יחדיו הוא ניסיון שנועד לכשלון. במדינת ישראל מתגבש לו עם, שאף על פי שהוא מוכן להגן על עצמו בכל עת, הוא חושק בעיקר בחיי שלווה ומנוחה, חיי בורגנות ונחת. את מאבקיו הוא מעדיף לנהל מילולית ולא מעל סיפון אונייה מתנדנד, וטוב שכך. עם מתורבת אנחנו, ולא חבורה של פורעי חוק. ועדיין, האגדות עשו את שלהן, ונראה כי בכל אדם, ואפילו יהא זה ירון לונדון בכבודו ובעצמו, יש כמיהה חייתית או רומנטית מסויימת, לחיים של פיראט, עם חרב על הירך ודם מתנפץ אל הדופק. מה יעשה אדם כזה, היודע שאין הוא רוצה באמת בחיים שכאלו ואין הוא מתאים להם, אך עדיין הוא כמה להילה העוטפת אותם? נכון, הוא יכתוב על כך שיר.

http://www.youtube.com/watch?v=uGgNm5fbz7M

אך כמעט שכחתי - הייתה תקופה שבה כן היינו חבורה של פורעי חוק. עשינו זאת בשם אידיאולוגיה וצורך, ולא מתוך תאוות ממון, ובכל זאת תמך היישוב היהודי בעלייה לא חוקית לאר ישראל, כלומר, העפלה. בתקופה זו הפכו הימאים, ספני ספינות המעפילים, לגיבורים לאומיים, ושירים הושרו בזכותם. דוגמה לשיר כזה הוא השיר המפורסם "שושנה שושנה" שאף על פי שמדבר במופגן על מעפילים, ולא על שודדי ים, הולחן במנגינה ההולמת שיר שתייה (נסו לטלטל את ידיכם לקצב השיר בעודכם אוחזים כוס בירה - זה עובד) כמו שיר ימאים הגון, הוא מדבר על קשיי הסערה ועל האהובה שמחכה על החוף.

http://www.youtube.com/watch?v=6qsoRmTzsqM

שירי ימאים ומעפיילים הם אמנם לא ממש שירי פיראטים, אך הם חולקים הרבה במשותף. רוב ההילה של הפיראטים מקורה בים, בלעדיו היו סתם חבורת שודדי דרכים. ולכן ארשה לעצמי להוסיף פה עוד שיר ימאים אחד, שאין לו מאפיינים פיראטיים מובהקים. גם השיר הזה כבר הופיע ברשימת הלינקים משמאל, וכולל מאפיינים פיראטיים ברורים יותר: אהובות שונות, שתיית האלכוהול בבית המרזח, וכמובן, הארעיות של החיים "מחר יאכלונו הדגים". אני מדבר כמובן, על השיר "סורו מני" שנקרא במקור "סורו, סורו", שירו של אלכסנדר פן, כאן בביצוע להקת "צלילי העוד".

http://www.youtube.com/watch?v=b3gAovXlLfk

ובכן, ניסינו למצוא את שירו של הפיראט היהודי, אך הצלחנו למצוא רק שירי ימאים, מעפילים, שתיינים ושיר אחד שמדבר על "לו הייתי פיראט". נראה כי אין דרך לעקוף את הניגוד החד הזה עליו דיברנו בהתחלה, בין דמות הפיראט לדמות היהודי. ובעצם טוב שכך, עם כל הכבוד למיתוסים ולאגדות, חיי הפיראט הם קשים וחסרי מוסר, אולי מוטב לנו לשים אל מול עינינו את דמות ספני שלמה המלך, המעפילים או חיילי הסטי"לים - דמויות המשלבות כוח ועוצמה עם מוסר וערכים. 

נסיים בשירו של יורם טהרלב, שהיטיב ממני לעמוד על הניגודיות המצחיקה הזו, של יהודים המנסים להיות פיראטים. השיר "יידישע פיראעטן" מדבר על חבורת יהודים, היוצאים בספינה לעבר כוש ותרשיש, ומתגלגלים בימים עד שמגיעים לארץ ומגוייסים למקהלת הרבנות... לצערי הרב, הורידו את השיר מיוטיוב עקב זכויות יוצרים, אך ניתן למצוא את המילים שלו, שמצליחות להצחיק אפילו בלי הלחן הנפלא של דרורה חבקין והביצוע המשעשע של להקת חיל הים. 

עריכה: השיר עלה מחדש ליוטיוב. הנה: http://www.youtube.com/watch?v=5Y0z4su9cCg

פורים שמח.

"אוּלַי יִמְצָא בְּךָ קַפְּדָן כִּילַי

בִּזְבּוּז שֶׁל יַד הַטֶּבַע הַנִרְשֶלֶת

שֶבַּגְרוּתְךָ עִטְרָה בְּתֹם שֶל יֶלֶד.

אַךְ עַד בְּלִי דַי יָפִיתָ בְּעֵינַי." *

הבית הזה נפלא, לא? ביטוי כל כך יפה לאהבה, הדגמה של הדרך בה היא מעוורת את כולנו, איך היא הופכת את חסרונות האהובים ליתרונות בעינינו. 

אבל ודאי אתם מרגישים שמשהו חסר. מספר דברים למעשה. חסרים לכם הבית הקודם, ושני הבתים שבאים אח"כ, שלושה בתים שיחד עם הבית כאן יצרו סונטה אחת מושלמת. אז הנה.

עכשיו השיר מרגיש שלם, הבתים התחברו לשיר שעולה בהרבה על סכום חלקיו. יותר מזה, אתם יודעים כי הייתה זו לאה גולדברג שכתבה את השיר, ומי שלמד או קרא עליה יכול לזהות את סגנון כתיבתה או להבין קצת יותר טוב את השיר. נדמה שבכך סיימנו, אך למעשה יש כאן הטעיה. בבלוג שהפניתי אתכם אליו מצוינת כותרת השיר כ"אולי אינך יפה כל כך", אך למעשה כותרת השיר היא בפשטות "ה." וזאת משום שהוא השיר החמישי  מתוך תריסר במחזור הסונטות הנהדר "אהבתה של תירזה די מון". אם אתם רוצים לטעום משירתה של לאה גולדברג, זהו המקום הטוב ביותר להתחיל ממנו. זהו מחזור שירים מדהים, המגולל את סיפורה של אהבה נכזבת שאינה מגיעה לידי מימוש, והוא מציג את ייסורי הנפש הפנימיים בצורה שרק גולדברג מסוגלת לה. נדמה כי ניתן לנצח רק להתעמק עוד ועוד בשיריו ובדרך בה הם קשורים זה לזה ומתכתבים זה עם זה.

מי שירצה להעמיק עוד יותר בשיר, יצטרך להבין את ההקשר הרחב אף יותר שלו. למשל, שיצא לאור בתוך הספר "ברק בבוקר" בשנת 1955, ואת מיקומו בתוך הספר וכו'. שירה, במובן הזה, היא כמו ספרי "זום" שהיו לנו כשהיינו ילדים, אלו בהם רואים תמונה, אך בכל דף שעובר רואים כי התמונה הקודמת הייתה רק חלק קטן מהתמונה המלאה.

מה שאני מנסה להגיד זה שהקונטקסט שבו מובאת יצירה משנה לפירוש והבנת היצירה. זה נכון לא רק לגבי שירה, ואפילו לא רק לגבי אמנות ויצירות. ההקשר שבו נעשים או נאמרים דברים חשוב בכל תחום כמעט החל מפסיכולוגיה וכלה במשפטים. ההבדל החשוב הוא, שבמשפטים אותו מעשה יכול להתפס כחוקי או לא חוקי בהתאם להקשר בו בוצע, אך לעולם לא יכול להחשב כחוקי ולא חוקי בו זמנית. כלומר, הדבר הנכון הוא להסתכל על הדברים בהקשרם. באמנות, לעומת זאת, ניתן לבחון את הדברים מכל נקודת מבט, עם הקשר או בלעדיו. ניתן להנות משורה כמו "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה" ("נשבעתי עיני..."\אלתרמן) בלי להכיר את השיר המלא, את מקומו ב"כוכבים בחוץ" או את הסברה לפיה נכתב בכלל על תל אביב ולא על אשה. ועם זאת, נדמה לי כי גישה אל היצירה בהקשר בו נועדה להיות תמיד מוסיפה לה ולעולם אינה גורעת.

ציטוט מפורסם מקבל משמעות נוספת ועמוקה יותר כשקוראים את כל הספר המקורי, יצירה מקבלת משמעות כשמכירים את התערוכה, את התקופה או את האמן, סרט מקבל משמעות אחרת כשהוא בא במכלול יצירת הבמאי, ובפרט כשמדובר בסדרת סרטים (ונתעלם מהמשכים שיצאו רק כדי לסחוט עוד כספים מההד שעשה הראשון).

זה, נדמה לי, אחד הדברים שאיבדנו ביחסנו אל המוזיקה, כשעזבנו את התקליטורים והתחלנו להוריד שירים בכמויות סיטונאיות. אחותי הקטנה מכירה הרבה שירים, אבל רק דיסקים מועטים בשלמותם. ההפסד מכך כפול: פעם אחת, כי מכירים כך רק את השירים המוכרים, אלו שיצרו תהודה מספקת כדי להגיע לאוזנינו. לרוב יהיו אלו השירים שמושמעים ברדיו, או לכל הפחות אלו שצברו הרבה צפיות ביוטיוב. אך יש בעיה נוספת שעליה לא מרבים לדבר. אותו שיר עצמו שאנו שומעים מאבד מאיכותו וממשמעותו כשאנו שומעים אותו בלי הקשר, כשלפניו ואחריו שירים רנדומליים שבחר האייפוד שלנו, ולא השירים שהיוצר התכוון שנשמע כהקדמה וכהמשך.

דיסק הוא יצירה אחת שלמה. אולי המשמעות שהוא נותן לפזמון הבודד פחותה מזו משנותן המחזור לשיר, אך היא דומה לזו שנותן לו ספר השירים, או למשמעות שנותנת התערוכה ליצירה הבודדת. אלבום, או לפחות כזה שנעשה באופן מוצלח, אינו מאגד סתם שירים רנדומליים, שבמקרה נכתבו והולחנו באותה תקופה, אלא כאלה שיש ביניהם חוט מקשר, גם אם לא תמיד ניתן להניח עליו את האצבע. מספר תקליטי מופת נוצרו בישראל בשנותיה המעטות, כאלו שממחישים את הנושא שאני מנסה להעביר פה (אולי המוכר ביותר מביניהם הוא "חתונה לבנה" של שלום חנוך, שעליו סיפר חנוך כי ראשית כתב את שמות כל השירים בו ואת סדרם, ורק אז התפנה לכתוב את השירים עצמם). לפני מספר ימים, כשנאלצתי לעשות הפסקה מלימודי כדי שיהיה לי מה לאכול,  נחה עיני על "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה. מזמן לא שמעתי את הדיסק, אך זכרתי אותו מאוד לטובה. מה שבא אחר כך זכור לי כהאזנה פעורת פה, בהתרגשות של ילד, כשאני שר לסירים בקולי קולות ואוחז את ראשי בשתי ידיים בהתפעלות.

חלק מהשירים באלבום מוכרים לכולכם (אני מקווה): "עכשיו אני" "קוק בצהריים" "פרדי על הבוקר" ועוד, אך האלבום הזה הוא הרבה יותר מסך שיריו. זהו אלבום קונספט שערוך כשידורי תחנת רדיו המשדרת מתוך ראשו של אדם הלוקה בפיצול אישיות, שכל אחת מאישיותיו אחראית על אחד מחלקי האלבום. האלבום כולל לא רק שירים, אלא קטעי מעבר, שיחות עם מאזינים, רעשי רקע של מעבר בין תחנות רדיו, פרסומות וכו'. לצורך היצירה המרהיבה הזו גייסו "החברים של נטאשה" את מיטב אנשי המוזיקה והתקשורת הישראלית. בחלק מהשירים ניתן לשמוע זמרים אורחים, מערן צור ועד דודו פישר. הלהקה תיגברה את עצמה בנגנים כשם טוב לוי וקרני פוסטל ואף גייסה שדרני רדיו ואנשי תקשורת נוספים כדידי הררי, יואב קוטנר, רבקה מיכאלי, ואפילו אהוד מנור. האלבום (הכפול, יש לציין) נשמע בנשימה עצורה, כפי שהיינו שומעים דיסקים בתיכון, מתעמקים בכל צליל ובכל מילה. החברים של נטאשה מראים לנו את הצדדים האפלים ביותר שלהם ושלנו, אלה שלרוב לא מדברים עליהם, גם לא בשירים. המעברים בין הדכאון לשמחה המלאכותית, בין העצב לכעס, בין הכעס לתקווה, מאפיינים כל אחד מאיתנו בתקופות הקשות.  למי שלא מכיר את הדיסק - רוצו לקנות. אמנם יש סיכוי שהמוכר בחנות לא יכיר את הדיסק, אבל חפשו אותו, הוא שם. אם מצאתם חנות שאין בה את הדיסק הזה, אין לה זכות קיום.

רק טוב,

שם בדוי.

נ.ב: לאחרונה הייתי קבור בלימודים למבחנים ולא יצא לי לכתוב פה. קרו לא מעט דברים במדינה שאני רוצה להביע עליהם את דעתי, אבל העדפתי לכתוב פוסט לא פוליטי. על נושא הזנות אני מרגיש צורך בכל זאת להגיד משהו, אז אני שם לינק למאמר שאני מסכים איתו ברשימת הלינקים משמאל. 

* הסבר על המשמעות המילולית למי שהתבלבל עם הנושא והנשוא: הנושא בשלוש השורות הראשונות הוא יד הטבע, והיא עיטרה את בגרות האהוב (אליו מדברת הדוברת) בתם של ילד.