"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

אתמול בסביבות 22:00, כשהסתובבנו ברחוב, שמענו צלילי ג'אז ומחיאות כפיים מרוחקים. כשהתקרבנו ראינו כי אחד הפאבים החליט להקים במה באמצע הרחוב, ולפזר שולחנות בכל הרחוב (כולם היו מלאים). לרגע הרגשתי כאילו אנחנו בעיר בירה אירופאית מתויירת בעלת תרבות בתי קפה ופאבים עשירה, ולא בעיר תחתית משמימה-בדרך-כלל במדינת ישראל.

כיוון שלא התכוונו להזמין דבר, אך רצינו להנות מהמוזיקה המוצלחת, התיישבנו על המעקה בצד הרחוב והאזנו לשירים. כבר בתחילת השיר השני הציע לנו אחד מעובדי המקום שני כסאות, תוך שהוא מפציר בנו לשבת גם בלי להזמין כלום, רק כדי להנות מהמוזיקה עם כולם. הבטתי ברחוב העמוס שולחנות וראיתי שתי ילדות, כבנות 10, שהחלו לרקוד זו עם זו בין השולחנות. מעטים האנשים שרוקדים כמו ילדים - בתמימות, בהנאה, משוחררים מפוזות ועכבות.

הלהקה דילגה בין להיטי ג'אז, רוק נ' רול וסגנונות אחרים שאיני בטוח בשמם, ובשיר הבא כבר קמו כמה צעירים לרקוד במרץ. כרגיל, הדחף לקום ולהצטרף אליהם נלחם אצלי בעכבות שאמרו בתוקף "שב ואל תביך את עצמך". כרגיל העכבות ניצחו והדחף נאלץ להסתפק בתנועות ראש ותיפופי רגליים.

בשיר הבא קרה דבר מדהים. מהקהל קם אדם מבוגר, לכל הפחות בן 65, לבוש בבגדים שהיו אופנתיים כשהיה צעיר ולראשו מגבעת ומשקפי שמש כשל האחים בלוז. ללא אומר החל לרקוד בין הצעירים בחיוניות מפתיעה ובאלגנטיות אמיתית. כשהפניתי את תשומת לבה של אליסה פסקה מיד "הוא הכי מגניב שם". כשהמשכתי להתבונן בו לא יכולתי שלא להעלות מול עיני את הסצינה הנפלאה הזו מתוך הסרט של האחים בלוז, שאת תוכנו כמעט ואיני זוכר אך מספר סצינות ממנו חקוקות בזכרוני.

בעקבות אותו רקדן קמו אחרים, אשה בשנות ה30 לחייה עם מי שוודאי הייתה אמה, ילדה נוספת, עוד מספר צעירים, והכל באמצע הרחוב, באווירה אמיתית של שמחה והנאה מהמוזיקה. טווח גילאים כזה של רוקדים ראיתי עד היום רק בחתונות. ועדיין, העכבות הוסיפו להדביק אותי לכסא. לקום ולרקוד? באמצע הרחוב? 

כבר היינו צריכים להמשיך ליעדנו, והחלטנו להשאר לשיר אחד נוסף. כשהתחיל פנתה אלי אליסה והציעה שנקום לרקוד. בצרחת ניצחון הכריע הדחף השמח את העכבות והכה בהן עד לעלפון חושים. אליסה חשבה שאני עושה לה טובה, אך המצב היה הפוך לחלוטין. כרגיל, מילה קצרה ממנה, שאלה לא מחייבת ולא דורשת, עשו מה שלא יכולתי לעשות בעצמי, ומה שלא יכול היה לעשות איש מלבדה. הייתי רוצה לספר שרקדתי כמטורף, שהתפרעתי על החרבה והדהמתי את כל הסובבים, אך מובן שזה לא קרה. רקדתי כפי שאני רוקד: בהיסוס, בחוסר קואורדינציה, עם התאמה מקרית בלבד לקצב המוזיקה. אבל לא היה איכפת לי.

"'בני, הייתי אומר שאתה תוקף את העניין מהצד הלא-נכון' אמר השופט וזקף את צווארון מעילו. 'איך תוכל לאהוב נערה? האם אהבת מימיך אפילו עלה אחד?'" -נבל העשב\טרומן קפוטה

המילים האלה חוזרות אלי מדי פעם, מאז קראתי את הספר הנ"ל (מומלץ מאוד). היום זה קרה כשירדתי מהאוטובוס בתחנה קצת רחוקה מהדירה שלי. אחד מעצי הרחוב נופף לעברי בענפיו, וברק השמש הירקרק שהוחזר מהם רשרש באוזני את המילים. האם אהבתי מימי עלה?

קטפתי לי אחד העלים, ירוק במיוחד, והצמדתי אותו ללחיי, כמו שעושה השופט בספר. בניגוד לריילי שלא מצליח לאהוב, אני אוהב את אליסה עד כלות באופן טבעי לחלוטין, וגם היו לי עוד מספר אהבות בחיי: אני אוהב מספר חתולים וכלבים, ים ומדבר ואש מדורה, ובימים עברו אהבתי לרגעים ספסל אחד, שיר ישן, חלזון על גבעול של חרצית, פסלון של מכשף ומשב רוח קרה. אפילו עלה אהבתי פעם, אבל הייתה זו התאהבות רגעית במכנף נאה שהסתחרר לו באוויר הבוקר, ורציתי לנסות לאהוב את העלה עצמו - ולא את להטוטיו.

היה קל להתאהב בעלה שלי. ירוק בוהק, גדול, קשיח בצורה מפתיעה. הצמדתי אותו לאפי והרחתי אל קרבי את ריח הטבע בתוך שאון העיר. העברתי אותו על פני, הבטתי בו ארוכות, החזקתי בו קרוב אל ליבי עת פסעתי ברחובות העיר אל ביתי. אנשים סביבי המשיכו למהר לענייניהם, לא חשו באהבה הנטווית ביני לבין העלה שלי.

לאחר שהבטתי בו ארוכות, ראיתי כי הירוק שלו אינו מושלם כפי שנראה לי בתחילה. קרוב לגבעול היו מספר כתמים חומים קטנים. גם צורתו פגומה מעט, אולי תולעת כלשהי נגסה בו לפני שהכרתי אותו.

למרות הפגמים, המשכתי לאהוב את העלה שלי. העברתי את אצבעי על תבנית עורקיו, על מסגרתו המשוננת, הצמדתי אותו לעיני, לצווארי, לשפתי.

הבנתי שעלי לשמוח על הפגמים שבו, המייחדים אותו מכל עלה אחר. אהבתי את העלה שלי אהבה שלמה, וכשהרחתי אותו שוב, נעלם שאון העיר לחלוטין. תחילה היה ברור לי שאשליך את העלה לפני שאעלה לדירה, אך כעת התחלתי לחשוב על דרך סיום מכובדת יותר עבורו. אולי לקבור אותו בחצר, או להשליך אותו מהחלון, שיתנדנד לו באיטיות מטה אל הגינה.

"ריילי, שהקשיב לקולו של חתול-הבר במבט הצייד הלהוט שלו, הצליף בעלים שהרחיפו סביבנו כפרפרי חצות: חי מרפרף, כמבקש להימלט ולעוף, נשאר עלה אחד לכוד בין אצבעותיו. גם השופט: הוא לכד עלה; ובידו היה העלה שווה יותר מבידו של ריילי. מהדקו ביד קלה אל לחיו היה קולו של השופט כבא ממרחקים, 'אנחנו מדברים על אהבה. עלה, חופן זרעים - תתחיל באלה, תלמד מעט מה פירוש לאהוב. תחילה עלה, טפטוף גשם, אחר כך מישהו שיקבל מה שלימד אותך העלה, מה שהבשיל טפטוף הגשם. תהליך לא פשוט, שמע לי; יכול לארוך גם חיים שלמים, אצלי זה נמשך כך, ועדיין אינני שולט בו - רק למדתי לדעת כמה נכון הוא: שאהבה היא שרשרת-אהבה, כמו שהטבע הוא שרשרת-חיים.'"

שתדעו רק אהבה,

שם בדוי

התקופה הזו הייתה לחוצה ומלאה מבחנים. נדמה כי רק למדתי ולמדתי ולמדתי. וכשנגמרו המבחנים, התפניתי לעבודות, שלא נגמרו עד עכשיו ואני רק מקווה לסיים אותן בזמן. ועם כל זה - זו הייתה תקופה נהדרת. לא רק מפני שהציונים היו לרוחי, אלא בעיקר בזכות הזמן שהצלחתי לבלות עם אליסה.

נכון, היינו שנינו עסוקים עד מעל הראש: כל יום קמנו מוקדם ללמוד למבחנים, ולמדנו עד הלילה, כשקרסנו באפיסת כוחות מנטלית אל מול הטלויזייה. נכון, לא בילינו, לא טיילנו, אפילו לא פגשנו חברים. ובכל זאת - היינו יחד. כבר שנה וחצי שאנו גרים יחד, ותמיד אנו עובדים או לומדים. תמיד אחד מאיתנו מתעורר בעוד השני במיטה, והשני חוזר כשהראשון כבר עייף מכדי לדבר. פתאום, בתקופת המבחנים, ישנו יחד, התעוררנו יחד, אכלנו יחד, בישלנו יחד וניקינו יחד. דברים כל כך פשוטים, לכאורה, אבל כאלה שעטפו אותי בתחושה גדולה של אושר*. 

חלק גדול מהרגעים הללו זכורים לי בערבוביה, אוסף של קולות צחוק, ריח בצל מטוגן, מגע שערה בין אצבעותי. מראות קטועים של השתוללות ילדותית, התכרבלות במיטה, הליכות ברחובות, פלאפל במרכז המסחרי. לא דברים שניתן לתאר או להסביר, אבל בדרך כלשהי כל פרק זמן קצר שבילינו יחד נתן לי כוח ליום של למידה. 

כששכבתי לידה במיטתה בבית הוריה באחד הלילות האחרונים, והיא הודתה כי היא קצת מתגעגעת למיטתה בבית, כלומר, למיטתנו בביתנו, חשתי חמימות בכל הגוף. אכן, יצרנו לנו בית, ובמובנים מסוימים הוא שלנו אף יותר מבתי הורינו, שכן בנינו אותו בעצמנו וכולו אומר אותי ואותה ואת היחד שלנו. ולא רק לצאת איתה אני אוהב עכשיו, ולא רק לצחוק איתה ולא רק לגעת בה, אלא להשאר איתה בבית, לשתוק איתה, לישון איתה, ובפשטות, לגור איתה.

טוב לי.

הייתי שמח להמשיך בשגרה הזו, אבל הלימודים מתחדשים והשגרה חוזרת להרחיק אותנו זה מזו למשך שעות רבות ביממה. 

נו, שוין, שום דבר לא יכול להרחיק אותנו באמת.

*אושר, לא שמחה. לא מטח זיקוקי דינור המבזיק לפתע בשמיים וגורר קריאות התפעלות הנעלמים אחרי רגע בחשיכה המחודשת, אלא מדורה חמה ומאירה סביבה יושבים כל הלילה, שמיכה עבה שנופלת מלמעלה, מחבקת ועוטפת, מרגיעה את כל הגוף והנשמה. אושר כמצב תודעתי, הקיים גם יחד עם העצב או הכעס הרגעיים לפעמים, וגורם לכל העולם להראות יותר טוב. אושר כזה הגורם לי לפלוט "אני אוהב אותך" בכל חמש דקות.