|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני פותח לכם כפתחו של אולם
זה היה יום רגיל למדי. ליוויתי את אליסה ליעדה ולאחר מכן הלכתי לדרכי.
אולם, כפי שקורה לי לעיתים קרובות, מרגע שנותרתי לבדי והעפתי מבט חפוז בשעון הסלולר, גיליתי שזמני קצר. קצר מדי. כרגיל, אני מאחר.
זה די רגיל אצלי, אני מאחר מטבעי, אך גם שונא לאחר. לכן בכל פעם מחדש אני מוצא את עצמי רץ אחרי אוטובוסים, אל תחנות אוטובוס או סתם נכנס לשיעור או לישיבה בעודי מתנשף קלות. כלומר, לרוב אני מגיע בזמן, אך כמעט לעולם איני מגיע לפני הזמן, ולעולם איני יודע - עד השנייה האחרונה ממש - אם אגיע בזמן או שוב אאחר.
מבנה אישיותי מורכב זה יצר אצלי הכרות מעמיקה עם התחבורה הציבורית של עירי והמרחב שסביב. למדתי, למשל, ללהטט בין שלושה אוטובוסים תדירים במקום לחכות לאוטובוס הישיר שעובר רק פעם בשעה, או אפילו לעקוף אוטובוס שפספסתי באמצעות עלייה על אוטובוס אחר, ירידה בתחנה וריצה מהירה לרחוב המקביל, בו עובר האוטובוס שלי, שעושה סיבוב אחד יותר. אני זוכר מסלולים, תחנות ותדירויות בצורה לא רעה כלל, וזה עוזר לי להתגבר על טבעי האחרני במקרים רבים.
ביום המדובר הייתי צריך להגיע לעבודה, מה שהפך את אפשרות האיחור למבישה כפליים. לא אפרט פה את החישובים המורכבים שערכתי באותו יום, ולא אלאה אתכם במסלול שתכננתי שכלל החלפת אוטובוסים ומספר ריצות, רק אומר שבסופו של דבר חישובי הראו שאני יכול לחכות לקו 25, הוא הקו שיביא אותי ליעד בסופו של דבר, עד 5 דקות. בהתחשב בכך שהקו עובר כל 20 דקות בלבד, היה לי סיכוי של 25% להגיע בזמן, 50% להגיע באיחור קל של 10 דקות ומטה, ו25% להגיע באיחור משמעותי של מעל 10 דקות.
בעוד אני מחשב סיכויים כאלו בראשי ראיתי מולי את קו 25 עוצר בתחנה בה תכננתי לעלות. באותו שלב הייתי עדיין על קו אחר, מחכה לרדת בתחנה שנמצאת במרחק של כ300 מטרים ושני מעברי חצייה מתחנתו של קו 25 המיוחל. חשבתי להשלים עם מר גורלי, אך קול קטן דחק בי לנסות כנגד כל הסיכויים.
אם יש ספורט שאני מצטיין בו - הרי זה ריצה לאוטובוסים. התמקמתי בצמוד לדלת וקפצתי מבעדה ברגע שנפתחה. פניתי, רצתי, חציתי את מעבר החצייה באדום, זרם תנועה מהיר במעבר החצייה השני הותיר אותי חסר אונים אך כוח עליון החליף את רמזור המכוניות לאדום ואני השתחלתי בין המון האנשים שמילאו את המעבר, מזגזג בין עגלות תינוקות וקניות. כל הזמן הזה הגנבתי מבטים לעבר קו 25. תור האנשים שעלו אליו הצטמצם במהירות וכשהגעתי לצד הנכון של הכביש כבר לא נותר איש על המדרכה. הבנתי שאפסה התקווה אך המשכתי בריצתי. "כל עוד האוטובוס עומד - אפשר להספיק" שיננתי לעצמי את אמרת חכמי המאחרים ז"ל, והמשכתי בריצתי. כשהתקרבתי הבחנתי באדם העומד בסמוך לנהג האוטובוס ומחווה תנועות ברורות של חיפוש אחר ארנק. "יש תקווה!" שאג קול במוחי והמחשבה נתנה כוח מחודש לרגלי. אולי הנהג לא ייסע לפני שהוא יימצא את הארנק. כבר הייתי במרחק של כ15 מטרים מהאוטובוס כשהאיש שילם ונכנס, נופפתי ללנהג כדי לבקש שיחכה עוד רגע - - והאוטובוס נשאר במקומו.
מאושר, עליתי לאוטובוס וצחקתי אל הנהג "היה לי מזל שהוא עיכב אותך..."
"לא" אמר הנהג בפשטות
"יכולתי לסגור את הדלת ולנסוע, ושיחפש את הארנק בדרך. אבל ראיתי אותך מרחוק רץ.
חשבתי, שאם אתה רץ, אז אני אחכה לך. לא משנה כמה זמן יקח לך".
אולי לא צריך להוסיף על זה כלום, ובכל זאת:
הנהג הזה הוא משל לחיים עבורי. כל עוד אדם מתאמץ ומנסה בכל כוחו לעשות דבר מה, הרי אלוהים, העולם ונהגי האוטובוסים יסייעו לו בדרכו. אבל מי שמוותר ומתייאש מראש - הרי הוא אבוד.
והמקרה הזה גם הזכיר לי את הסיפור של אתגר קרת, על נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים.
רק טוב,
שם בדוי.
נ.ב: לכבוד סיומה של בצורת הכתיבה הארוכה שלי כאן, ובלי להבטיח הבטחות לגבי ההמשך, עדכנתי את רשימת הקישורים בצד שמאל, ואת הציטוט. הקישורים מאוד מומלצים.
| |
מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב?
אתמול בסביבות 22:00, כשהסתובבנו ברחוב, שמענו צלילי ג'אז ומחיאות כפיים מרוחקים. כשהתקרבנו ראינו כי אחד הפאבים החליט להקים במה באמצע הרחוב, ולפזר שולחנות בכל הרחוב (כולם היו מלאים). לרגע הרגשתי כאילו אנחנו בעיר בירה אירופאית מתויירת בעלת תרבות בתי קפה ופאבים עשירה, ולא בעיר תחתית משמימה-בדרך-כלל במדינת ישראל.
כיוון שלא התכוונו להזמין דבר, אך רצינו להנות מהמוזיקה המוצלחת, התיישבנו על המעקה בצד הרחוב והאזנו לשירים. כבר בתחילת השיר השני הציע לנו אחד מעובדי המקום שני כסאות, תוך שהוא מפציר בנו לשבת גם בלי להזמין כלום, רק כדי להנות מהמוזיקה עם כולם. הבטתי ברחוב העמוס שולחנות וראיתי שתי ילדות, כבנות 10, שהחלו לרקוד זו עם זו בין השולחנות. מעטים האנשים שרוקדים כמו ילדים - בתמימות, בהנאה, משוחררים מפוזות ועכבות.
הלהקה דילגה בין להיטי ג'אז, רוק נ' רול וסגנונות אחרים שאיני בטוח בשמם, ובשיר הבא כבר קמו כמה צעירים לרקוד במרץ. כרגיל, הדחף לקום ולהצטרף אליהם נלחם אצלי בעכבות שאמרו בתוקף "שב ואל תביך את עצמך". כרגיל העכבות ניצחו והדחף נאלץ להסתפק בתנועות ראש ותיפופי רגליים.
בשיר הבא קרה דבר מדהים. מהקהל קם אדם מבוגר, לכל הפחות בן 65, לבוש בבגדים שהיו אופנתיים כשהיה צעיר ולראשו מגבעת ומשקפי שמש כשל האחים בלוז. ללא אומר החל לרקוד בין הצעירים בחיוניות מפתיעה ובאלגנטיות אמיתית. כשהפניתי את תשומת לבה של אליסה פסקה מיד "הוא הכי מגניב שם". כשהמשכתי להתבונן בו לא יכולתי שלא להעלות מול עיני את הסצינה הנפלאה הזו מתוך הסרט של האחים בלוז, שאת תוכנו כמעט ואיני זוכר אך מספר סצינות ממנו חקוקות בזכרוני.
בעקבות אותו רקדן קמו אחרים, אשה בשנות ה30 לחייה עם מי שוודאי הייתה אמה, ילדה נוספת, עוד מספר צעירים, והכל באמצע הרחוב, באווירה אמיתית של שמחה והנאה מהמוזיקה. טווח גילאים כזה של רוקדים ראיתי עד היום רק בחתונות. ועדיין, העכבות הוסיפו להדביק אותי לכסא. לקום ולרקוד? באמצע הרחוב?
כבר היינו צריכים להמשיך ליעדנו, והחלטנו להשאר לשיר אחד נוסף. כשהתחיל פנתה אלי אליסה והציעה שנקום לרקוד. בצרחת ניצחון הכריע הדחף השמח את העכבות והכה בהן עד לעלפון חושים. אליסה חשבה שאני עושה לה טובה, אך המצב היה הפוך לחלוטין. כרגיל, מילה קצרה ממנה, שאלה לא מחייבת ולא דורשת, עשו מה שלא יכולתי לעשות בעצמי, ומה שלא יכול היה לעשות איש מלבדה. הייתי רוצה לספר שרקדתי כמטורף, שהתפרעתי על החרבה והדהמתי את כל הסובבים, אך מובן שזה לא קרה. רקדתי כפי שאני רוקד: בהיסוס, בחוסר קואורדינציה, עם התאמה מקרית בלבד לקצב המוזיקה. אבל לא היה איכפת לי.
| |
לאהוב עלה
"'בני, הייתי אומר שאתה תוקף את העניין מהצד הלא-נכון' אמר השופט וזקף את צווארון מעילו. 'איך תוכל לאהוב נערה? האם אהבת מימיך אפילו עלה אחד?'" -נבל העשב\טרומן קפוטה
המילים האלה חוזרות אלי מדי פעם, מאז קראתי את הספר הנ"ל (מומלץ מאוד). היום זה קרה כשירדתי מהאוטובוס בתחנה קצת רחוקה מהדירה שלי. אחד מעצי הרחוב נופף לעברי בענפיו, וברק השמש הירקרק שהוחזר מהם רשרש באוזני את המילים. האם אהבתי מימי עלה?
קטפתי לי אחד העלים, ירוק במיוחד, והצמדתי אותו ללחיי, כמו שעושה השופט בספר. בניגוד לריילי שלא מצליח לאהוב, אני אוהב את אליסה עד כלות באופן טבעי לחלוטין, וגם היו לי עוד מספר אהבות בחיי: אני אוהב מספר חתולים וכלבים, ים ומדבר ואש מדורה, ובימים עברו אהבתי לרגעים ספסל אחד, שיר ישן, חלזון על גבעול של חרצית, פסלון של מכשף ומשב רוח קרה. אפילו עלה אהבתי פעם, אבל הייתה זו התאהבות רגעית במכנף נאה שהסתחרר לו באוויר הבוקר, ורציתי לנסות לאהוב את העלה עצמו - ולא את להטוטיו.
היה קל להתאהב בעלה שלי. ירוק בוהק, גדול, קשיח בצורה מפתיעה. הצמדתי אותו לאפי והרחתי אל קרבי את ריח הטבע בתוך שאון העיר. העברתי אותו על פני, הבטתי בו ארוכות, החזקתי בו קרוב אל ליבי עת פסעתי ברחובות העיר אל ביתי. אנשים סביבי המשיכו למהר לענייניהם, לא חשו באהבה הנטווית ביני לבין העלה שלי.
לאחר שהבטתי בו ארוכות, ראיתי כי הירוק שלו אינו מושלם כפי שנראה לי בתחילה. קרוב לגבעול היו מספר כתמים חומים קטנים. גם צורתו פגומה מעט, אולי תולעת כלשהי נגסה בו לפני שהכרתי אותו.
למרות הפגמים, המשכתי לאהוב את העלה שלי. העברתי את אצבעי על תבנית עורקיו, על מסגרתו המשוננת, הצמדתי אותו לעיני, לצווארי, לשפתי.
הבנתי שעלי לשמוח על הפגמים שבו, המייחדים אותו מכל עלה אחר. אהבתי את העלה שלי אהבה שלמה, וכשהרחתי אותו שוב, נעלם שאון העיר לחלוטין. תחילה היה ברור לי שאשליך את העלה לפני שאעלה לדירה, אך כעת התחלתי לחשוב על דרך סיום מכובדת יותר עבורו. אולי לקבור אותו בחצר, או להשליך אותו מהחלון, שיתנדנד לו באיטיות מטה אל הגינה.
"ריילי, שהקשיב לקולו של חתול-הבר במבט הצייד הלהוט שלו, הצליף בעלים שהרחיפו סביבנו כפרפרי חצות: חי מרפרף, כמבקש להימלט ולעוף, נשאר עלה אחד לכוד בין אצבעותיו. גם השופט: הוא לכד עלה; ובידו היה העלה שווה יותר מבידו של ריילי. מהדקו ביד קלה אל לחיו היה קולו של השופט כבא ממרחקים, 'אנחנו מדברים על אהבה. עלה, חופן זרעים - תתחיל באלה, תלמד מעט מה פירוש לאהוב. תחילה עלה, טפטוף גשם, אחר כך מישהו שיקבל מה שלימד אותך העלה, מה שהבשיל טפטוף הגשם. תהליך לא פשוט, שמע לי; יכול לארוך גם חיים שלמים, אצלי זה נמשך כך, ועדיין אינני שולט בו - רק למדתי לדעת כמה נכון הוא: שאהבה היא שרשרת-אהבה, כמו שהטבע הוא שרשרת-חיים.'"
שתדעו רק אהבה,
שם בדוי
| |
דפים:
|