"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

אלו היו אמורות להיות הבחירות שלי.

אחרי שבמערכת הבחירות האחרונה הייתי מנוע מלקחת חלק פעיל, עקב היותי חייל, הבטחתי לעצמי שבבחירות הבאות כבר אקח חלק פעיל, בהתאם למפלגה שתייצג הכי טוב את דעותי.

במקום זה, יש לי היום אינספור טיעונים למה *לא* להצביע לכל מפלגה, אבל אין מפלגה אחת שאני יכול להצביע לה בלב שלם.

לפני שאספר לכם על ההתלבטויות שלי (ועל המסקנה) כדאי להציג קצת את הדעות שלי בשלושת הנושאים הגדולים שעל הפרק: בטחון, כלכלה ודת ומדינה:

אני מאמין שהבעיה בכלכלה היא שהיא לא מספיק ליברלית, שהדבר הכי גרוע שקרה לכלכלה בארבע השנים האלו הוא חוק חינוך חינם מגיל 3, שצריך להפחית מיסים וקצבאות, להפריט קרקעות וחברות ממשלתיות ולפרק את ההסתדרות הכללית או לפחות להפחית מכוחה. כל הדברים האלו ממקמים אותי בימין הכלכלי, אם כי ספק אם הימין בארץ באמת מייצג ימין כלכלי.

אני ליברלי מאוד גם בדעותי הדתיות-חברתיות. אני בעד נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, אני בעד חופש דת אמיתי, שיאפשר לרפורמים להתפלל בכותל וליהודים להתפלל בהר הבית. אני גם נוטה לתמוך בביטול משרד הדתות והרבנות הראשית - יהודים שמרו כשרות אלפי שנים בלי תעודה מהמדינה. חוץ מזה, אני גם חושב שחסרה לנו ליברליות בהתייחסות לאחר באופן כללי, בקבלת דעות שונות וכו'.

בנושא הבטחוני הדעות שלי קצת מסובכות– בתיאוריה אני תומך בהסדר של שתי מדינות לשני עמים, אבל מתנגד מאוד לגירוש אנשים מביתם, לא משנה מאיזה דת ולאום הם ואיפה הם גרים. החריג היחיד לכלל זה הוא אנשים שגרים במבנים לא חוקיים, וגם מזה עדיף להמנע. לכן, אני מאמין שבפתרון העתידי צריך לדבר על שטחים ולא על אוכלוסיות (חילופי שטחים זה אופציה), כשיהודים החיים בשטחים שיועברו לרש"פ יוכלו לבחור להמשיך לגור בבתיהם ולקבל אזרחות פלסטינית. אני לא מוכן לשליטה בינלאומית או פלסטינית בירושלים העתיקה. אני מעדיף שכמה שיותר מהשטחים ישארו בריבונות ישראלית, ובאופן כללי יש לי סימפטיה להתנחלויות חוקיות. אני חושב שהפתרון שיגיע בסופו של דבר חייב להיות מקורי, ולא אותו מתווה שנוסה אינספור פעמים – אולי יהיו חילופי שטחים, אולי מדינה דו לאומית, אולי טרנספר מרצון, או הפתרון המועדף עלי – מדינה לפת"ח בגדה ושטחים מירדן, מדינה לחמאס ברצועה ושטחים מסיני.

ולסיום, אני מאמין שכל הדעות המסובכות האלו לא רלוונטיות לפחות לעשור הקרוב, כי אין אף אחד בהנהגה הפלסטינית שבאמת מוכן לשלום. מצד שני, המשך משא ומתן שמתעלם מכך עלול להיות מסוכן כי הוא מציב כל פעם רף יותר גבוה לויתורים של ישראל ומביא לערעור על עצם קיומה.

המפלגה שהכי קרובה לדעותי היא ישראל ביתנו. זוהי מפלגה שמציעה פתרון מדיני מקורי (חילופי שטחים), מכירה בזה שכרגע אין סיכוי לשלום, תומכת בכלכלה ליברלית וקרובה לדעותי גם בנושאי דת ומדינה. אלא מה? ראשית, דעותיהם בנושאי דת בבחירות האלו עמומות הרבה יותר מבבחירות הקודמות. שנית, הם התאחדו עם הליכוד, שהם בצד השני בנושאי דת. הפריעו לי גם מאוד תוצאות הפריימריז בליכוד, שקידמו אנשים שפעלו למען אינטרסים חשובים (הגבלת כוחו של בית המשפט העליון, מלחמה בעמותות שמאל קיצוניות) אבל עשו זאת גם  פסולים ובעיקר בצורה שאינה מכבדת את האחר, וחבל. אלו אנשים שאין להם בסיס אידיאולוגי אמיתי, שלא מבינים מספיק את עקרונות הדמוקרטיה ואת השפעת המעשים שלהם. חבל לי שהם יהיו בכנסת.

אז חיפשתי אלטרנטיבה. הסכמתי עם עצמי שאם אמצא מפלגה שאני מסכים איתה, אצביע לה בלי קשר לגודלה, ואפילו אם המצע שלה לא כולל דעות בתחומים אחרים. מצאתי את מפלגת "אור", מלחמה שחרטה על דגלה מלחמה בכפייה דתית וליברליות כלכלית. לצערי, מהסתכלות בדף הפייסבוק של המפלגה ושל היו"ר שלה, ירון ידען, היא מצטיירת כמפלגה של שנאת חרדים, שמזלזלת ומגחכת את כל מה שקשור בדת. חבל, אני נגד שנאה.

חשבתי גם להצביע לבית היהודי. אין ספק שזו המפלגה שמתנהלת בצורה הכי מכובדת בבחירות האלו, בלי קמפיינים שליליים ובלי הטחות בוץ. בנוסף, רוב המועמדים איכותיים וראויים. אלא מה, את אותם הדברים היה אפשר להגיד על מרצ בבחירות קודמות, זה פשוט לא מספיק. אני לא מסכים עם המצע של הבית היהודי, בעיקר בנושאי דת, אבל גם בנושאים מדיניים-בטחוניים הם קיצוניים מדי בשבילי.

המועמד הבא היה הרב אמסלם, עם מפלגתו "עם שלם". אני מאוד מעריך את הרב אמסלם ואת ההקרבה שלו למען דעותיו. קשה מאוד לאדם חרדי לפעול בשם אמונתו כשזה נוגד את צו החברה. הוא עבר שבעת מדורי גיהינום וממשיך. הוא פועל בכיוון הנכון בענייני דת ומדינה, ואין לו מצע ברור פרט לכך. אז הוא נראה כמו בחירה מתאימה. הבעיה היא בכך שהוא לא מספיק ליברלי בשביל שאוותר על כל שאר דעותי בשבילו. למשל, הוא לא יאפשר לי להתחתן בנישואים אזרחיים, וכנראה גם לא בנישואים רפורמים.

חשבתי גם על עלה ירוק – הרשימה הליברלית. הם מציעים הסתכלות ליברלית על כלכלה וחברה שמאוד חסרה בישראל. הבעיה היא שהם קצת ליברלים מדי בשבילי. אני בעד הפרטות בדרך כלל, אבל נגד להפריט את החינוך והצבא. אני רוצה שכל אחד יעשה כרצונו, אבל לא מצליח לתמוך בלגליזציה של סמים קלים, ומתנגד בתוקף ללגליזציה של הימורים וזנות.

חשבתי אפילו על "יש עתיד". פעם הבטחתי לעצמי שאצביע למפלגה שתציג מצע שאסכים איתו בנושאי חינוך. הם הכי קרובים לכך. הרבה מהרעיונות שהם מציעים הם רעיונות טובים וחשובים שאני תומך בהם. גם בנושאים אחרים המצעים שלהם לא רעים כל כך. אבל הבן אדם הזה כל כך מגוחך, שאני לא באמת מסוגל להצביע לו. מי שצריך הסברים יכול למצוא כמה כאן וכאן. בקצרה רק אגיד שאפילו לפיד כבר לא מאמין לעצמו. הבן אדם סותר את עצמו שוב ושוב ומסלף עובדות כל הזמן. הוא כל פעם מדגיש נושא אחר ואין לי שום דרך לדעת אם באמת הנושאים שבשבילם אני חושב לבחור בו (חינוך ודת) יהיו הנושאים שיקדם בכנסת\ממשלה. בנוסף, ואולי הכי חשוב, הבן אדם מתנהל בצורה מאוד לא הגונה. הוא סינגר ללא לאות על שרון, קדימה ואולמרט כשאלו רמסו את הדמוקרטיה הישראלית ואת ההגינות הפוליטית ברגל גסה. הוא לקח את אולמרט כיועץ פוליטי, בזמן שהוא חבר במפלגה אחרת (שאף הרכיב את רשימת המועמדים שלה). והוא המשיך בעבודתו בעיתון אחרי שהכריז שהוא רץ לפוליטיקה, ואשכרה קיבל כסף על תעמולת בחירות.

לא הצלחתי להחליט מה לעשות, והליכוד – ישראל ביתנו התעקשו לא לפרסם מצע ועשו קמפיין דבילי שמזלזל בבוחר, מה שעיצבן אותי עד יותר והעלה בי צורך "להעניש" אותם ולהצביע למישהו אחר. שקלתי שוב את לפיד, שוב את אמסלם...

בזמן שהתלבטתי הסקרים התחילו להראות ירידה בכוחם של הליכוד-ישראל ביתנו. גוש השמאל התחיל לעלות, ושלי יחימוביץ' שחררה הצהרה חסרת כל הגיון לפיה תסרב לשבת בממשלה עם נתניהו. במצב שנוצר יש חשש אמיתי שתקום ממשלת שעטנז של שלי-ציפי-לפיד-מרצ + חרדים\ערבים. הבנתי שלמרות הרצון שלי להזיז קצת את הליכוד לכיוון כזה או אחר, בסופו של דבר חשוב לי מאוד שהם ישארו בשלטון. חוץ מזה, הסתכלתי על רשימת הליכוד-ישראל ביתנו. בין המועמדים שכניסתם לכנסת מוטלת בספק נמצאים כרמל שאמה, אלכס מילא, ואחרים שאשמח להכניס לכנסת. הם הכוח המתון בליכוד, הם אלו שיכולים למתן את הקיצונים.

אז חזרתי הביתה, כמו שאומרים, ובשלישי הקרוב אשים מח"ל בקלפי. אני לא חושב שנתניהו הוא המשיח, אבל אני כן חושב שהוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה פה בשני העשורים האחרונים, ואני חושב שהממשלה שלו עשתה הרבה יותר טוב מרע. לאחרונה גם שינו את הכיוון בקמפיין של ישראל ביתנו. הם כבר מצהירים שיפעלו למען גיוס חובה לכולם, למען הוזלת מחירי הדיור ולמען שינוי שיטת הממשל. גם בליכוד, אם כי במהוסס, אומרים דברים דומים.

חבל לי שאין לי מפלגה שאני יכול להצביע לה בהתלהבות, הייתי מעדיף להצביע לישראל ביתנו בלי הליכוד, במיוחד עם הרשימה החדשה שלהם, אבל הליכוד-ביתנו הם עדיין הרשימה היחידה שאני יכול להצביע לה בלי לחשוש מייסורי מצפון ביום שאחרי.

אני מזועזע. חשבתי שאלך לישון וזה יעבור. זה עבד במידה מסוימת: אני
כבר פחות מזועזע מכך שאדם, אזרח ישראל, הצית את עצמו כאקט של מחאה. אני יותר מזועזע מהתגובות.

אני מזועזע מכרמלה רייך, שכתבה "עוד מופרע שמחפש תשומי" ומיוסי סורסקי שאת דבריו אני לא רוצה אפילו לכתוב.

אני מזועזע כיוון שנדמה שאבד לנו צלם אנוש, שהשנאה מפעפעת בנו. כיוון שנהיינו יותר ויותר נגד דברים, ופחות ופחות בעד. וחשוב מכל – נהיינו אחד נגד השני. אנשים מחפשים כתבות וסטטוסים להגיב עליהם: כל דבר זוכה לקיתונות בוז ושנאה מצד חצי עם, רק כדי להיענות בשנאה דומה מצד החצי האחר. אני רואה שמאל מדיני ששונא את המתנחלים, שמאל כלכלי ששונא את הממשלה ואת העשירים, גזענים ששונאים את הערבים\יהודים\סודנים\אתיופים\רוסים. אני רואה חרדים ששונאים חילונים וחילונים ששונאים חרדים, ואני לא מדבר כאן על דעות פוליטיות ספציפיות. בין מצביעיה של כל מפלגה אפשר למצוא כאלו שמכבדים את מי שדעתו שונה, וכאלה שמזלזלים ושונאים את האחר. כנגד זה אני יוצא. כבר אמרתי לא פעם: המאבק האמיתי צריך שיהיה בין קיצונים למתונים. בין אלימים ללא אלימים, בין שונאים ללא שונאים.

אני גם מזועזע מכך שתוך לילה מוקמת קבוצה בשם "כולנו משה סילמן" שם נאמר "כולנו משה סילמן כי כל אחת/ד מאיתנו היתה/היה יכול/ה להיות במצבו. "
כאילו לשרוף את עצמך ברחוב הוא דבר שכל אחד מאיתנו עלול לעשות בכל רגע. ואני מזועזע כשהם כותבים ש"אסור בשום פנים ואופן שהקורבן האולטימטיבי שהקריב משה סילמן[...] יירד לטמיון וישכח" (עשיתי קצת הגהה)  כאילו שלשרוף את עצמך ברחוב זה הדבר הכי מוצלח שמישהו יכול לעשות. ואני מזועזע מכך שסתיו שפיר אומרת שסילמן "עשה את העבודה" ואנשים בפייסבוק מדברים על זה ש"זה מה שהמחאה הייתה צריכה".

אני מזועזע כיוון שנדמה שנהיינו אטומים לחלוטין. שום דבר כבר לא נוגע לנו באמת, כל אסון הוא רק דרך לקידום אג'נדה פוליטית.

דיבורים מסוג זה הם חלומם הרטוב של הרבה מתאבדים פוטנציאלים. האם אנחנו רוצים לעודד אותם לקום ולהתאבד?

ויותר משאני מזדעזע אני מפחד. אני מפחד מבן מאירי שאומר " מחאות אמיתיות מושגות עם אקט גדול. בדרך כלל אלים. אני הייתי בעד שריפת הכנסת. זה הכי קרוב שאפשר." אני מפחד כשכמה מידידי מתחילים לדבר ברצינות על "להפיל את הממשל" ועל כך ש"מחאה זה לא מספיק, צריך מהפכה"

זה מפחיד כי יותר ויותר אנשים בארץ מאבדים אמון בדמוקרטיה. תמיד היו כאן מי שרצו להקים מדינת הלכה. היום כבר יש גם אחרים: יש מי שקורא לכל שמאלני "בוגד" ותוהה למה הוא צריך לסבול את הדעות האלו שמעצבנות אותו. נחוץ רק מנהיג כריזמטי כדי להקים פה תנועה פשיסטית.

ועוד כוח אנטי-דמוקרטי צומח כאן: אלו אנשים שרואים את המדינה הסוציאליסטית שלהם בורחת להם מבין האצבעות. אנשים שמאמינים בכל ליבם בסוציאליזם, במדינת רווחה, ופשוט לא מסוגלים להבין איך מישהו יכול להתנגד לזה. "הממשלה מתעלמת מהעם" הם אומרים, ושוכחים שהממשלה נבחרה ע"י העם בבחירות דמוקרטיות, ועדיין זוכה לתמיכה רחבה. וחלקם, כמו בן מאירי, לא שוכחים, פשוט קצה נפשם בדמוקרטיה, והם רוצים להשיג דברים באלימות. לנגד עיניהם עומד רק מה שהם רואים כטוב לכל, אך הם שוכחים שאחרים רואים את המציאות אחרת. כמו אמירתו האומללה של בן גוריון, בשעתו, הם חושבים שהם יודעים מה העם צריך, גם כשהעם רוצה אחרת. נחוץ רק מנהיג כריזמטי כדי שינסו לחולל פה מהפכה קומוניסטית.

אני מפחד שיבוא היום, שבו כל התהליכים הנוראים הללו יתחברו יחד ותתחולל פה מלחמת אזרחים. פעם חשבתי שאצלנו זה לא יכול לקרות. הבוקר אני כבר לא בטוח.

אז המסר שלי אליכם היום הוא אחר. הוא לא פוליטי, הוא לא נגד שום דבר, הוא בעד. הוא מסר של אהבה, של אחדות, של אחווה. הסתכלו על האדם שאתם כל כך שונאים, תזכרו שגם הוא רק בן אדם, שמנסה לחיות בצורה הכי טובה שהוא יכול. תזכרו שגם הכוונות שלו טובות, גם הוא רק רוצה לשפר את המצב במדינה.

אנחנו לא צריכים להלחם בערבים או במתנחלים או בשמאלנים או בחרדים. אנחנו לא צריכים לשנוא את הטייקונים או את הנזקקים, את העובדים הזרים או את הפוליטיקאים, את הקפיטליסטים או את המשתמטים. אנחנו צריכים להלחם רק בדבר אחד: בשנאה. אנחנו צריכים להדיר מתוכנו כל מי שמדבר בשנאה, פועל מתוך שנאה. אנחנו צריכים לקום ולהגיד בצורה הכי ברורה: המחלוקות בינינו לא יפרידו אותנו זה מזה. אנחנו צריכים לחרוט על דגלנו את הדמוקרטיה, את חופש הביטוי, את הפלורליזם ואת האהבה.

עשו רק טוב,

שם בדוי

*לינקים בצד שונו בהתאם למצב, כנסו אליהם.

ישבתי באוטובוס ובספסל שלפני ישבה בחורה ערבייה, סטודנטית צעירה עם רעלה לראשה, ישבה ושיחקה באייפון שלה. ירדנו באותה תחנה, ועל קיר התחנה ראיתי את הכתובת הארורה מתנוססת. מה עבר לה בראש באותו רגע? מה הייתי אני מרגיש לו הייתי נתקל בכתובת "מוות ליהודים" בדרך מהאוניברסיטה לביתי? מה עובר בראשם של אלו שכותבים את הכתובות האלו? האם זו רק סיסמה עבורם או שהם עוצרים וחושבים על משמעות המילים:

מוות -

במלוא המשמעות, אדם שהיה ואיננו עוד. ולא מוות ממחלה או מידי שמיים, מוות אלים, ממכות, או בתלייה,  או מכדור אקדח או רובה. סכין משסף גרון, ראש מוחזק בכוח מתחת למים, עד שאוזל האוויר בריאות. משפחה שבוכה, אם שמאבדת את הטעם לחייה, ילדים מאבדים את אביהם או את אמם, בוכים ולא מצליחים לתפוס את גודל הטרגדיה.

לערבים -

ללא יוצא מן הכלל, לא רק למחבלים או לתומכי הטרור, לא רק לאלו ששונאים אותנו, לכולם. מוות (אלים, זוכרים?) לסטודנטית שנוסעת לידי באוטובוס. מוות לאחמד שעבד איתי בתחנת הדלק ותמיד הסכים להחליף אותי במשמרת. מוות ללוחם מצטיין הנשיא ממזרח ירושלים. מוות לתינוקות בעריסותיהם, לחולים במיטותיהם, לזקנים שיש לרצוח לפני שימותו בשיבה טובה.

גם ההגדרה של מוות משתנה, כי עכשיו מתה באלימות גם האם שאיבדה את הטעם לחייה, הילדים מורמים תוך כדי בכיים, מושלכים ליאור או מנופצים אל הכביש. 

והמוות לערבים מתפשט הלאה, יוצא מגבולות ארצנו, משמיד כל נפש חיה במדינות ערב, וממשיך וממשיך ומוצא את הערבים בכל מקום אליו היגרו - באירופה ובאמריקה והם מתים ואינם עוד. ואל מול האובדן הנורא של מאות מיליוני חיי אדם (חיים - גם זו מילה שצריך לעצור רגע לתפוס את משמעותה) עומד נער בור, גזען ומטומטם עם תרסיס צבע בידו ומחייך בסיפוק.

נ.ב: עדכנתי את רשימת הקישורים בצד שמאל, אחרי המון זמן שלא עשיתי את זה. הכוונה לרשימה שכותרתה תאריך (כרגע 6.6.2012, לפי תאריך העדכון האחרון שלה) 

 מוזמנים להכנס.