"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

"אוּלַי יִמְצָא בְּךָ קַפְּדָן כִּילַי

בִּזְבּוּז שֶׁל יַד הַטֶּבַע הַנִרְשֶלֶת

שֶבַּגְרוּתְךָ עִטְרָה בְּתֹם שֶל יֶלֶד.

אַךְ עַד בְּלִי דַי יָפִיתָ בְּעֵינַי." *

הבית הזה נפלא, לא? ביטוי כל כך יפה לאהבה, הדגמה של הדרך בה היא מעוורת את כולנו, איך היא הופכת את חסרונות האהובים ליתרונות בעינינו. 

אבל ודאי אתם מרגישים שמשהו חסר. מספר דברים למעשה. חסרים לכם הבית הקודם, ושני הבתים שבאים אח"כ, שלושה בתים שיחד עם הבית כאן יצרו סונטה אחת מושלמת. אז הנה.

עכשיו השיר מרגיש שלם, הבתים התחברו לשיר שעולה בהרבה על סכום חלקיו. יותר מזה, אתם יודעים כי הייתה זו לאה גולדברג שכתבה את השיר, ומי שלמד או קרא עליה יכול לזהות את סגנון כתיבתה או להבין קצת יותר טוב את השיר. נדמה שבכך סיימנו, אך למעשה יש כאן הטעיה. בבלוג שהפניתי אתכם אליו מצוינת כותרת השיר כ"אולי אינך יפה כל כך", אך למעשה כותרת השיר היא בפשטות "ה." וזאת משום שהוא השיר החמישי  מתוך תריסר במחזור הסונטות הנהדר "אהבתה של תירזה די מון". אם אתם רוצים לטעום משירתה של לאה גולדברג, זהו המקום הטוב ביותר להתחיל ממנו. זהו מחזור שירים מדהים, המגולל את סיפורה של אהבה נכזבת שאינה מגיעה לידי מימוש, והוא מציג את ייסורי הנפש הפנימיים בצורה שרק גולדברג מסוגלת לה. נדמה כי ניתן לנצח רק להתעמק עוד ועוד בשיריו ובדרך בה הם קשורים זה לזה ומתכתבים זה עם זה.

מי שירצה להעמיק עוד יותר בשיר, יצטרך להבין את ההקשר הרחב אף יותר שלו. למשל, שיצא לאור בתוך הספר "ברק בבוקר" בשנת 1955, ואת מיקומו בתוך הספר וכו'. שירה, במובן הזה, היא כמו ספרי "זום" שהיו לנו כשהיינו ילדים, אלו בהם רואים תמונה, אך בכל דף שעובר רואים כי התמונה הקודמת הייתה רק חלק קטן מהתמונה המלאה.

מה שאני מנסה להגיד זה שהקונטקסט שבו מובאת יצירה משנה לפירוש והבנת היצירה. זה נכון לא רק לגבי שירה, ואפילו לא רק לגבי אמנות ויצירות. ההקשר שבו נעשים או נאמרים דברים חשוב בכל תחום כמעט החל מפסיכולוגיה וכלה במשפטים. ההבדל החשוב הוא, שבמשפטים אותו מעשה יכול להתפס כחוקי או לא חוקי בהתאם להקשר בו בוצע, אך לעולם לא יכול להחשב כחוקי ולא חוקי בו זמנית. כלומר, הדבר הנכון הוא להסתכל על הדברים בהקשרם. באמנות, לעומת זאת, ניתן לבחון את הדברים מכל נקודת מבט, עם הקשר או בלעדיו. ניתן להנות משורה כמו "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה" ("נשבעתי עיני..."\אלתרמן) בלי להכיר את השיר המלא, את מקומו ב"כוכבים בחוץ" או את הסברה לפיה נכתב בכלל על תל אביב ולא על אשה. ועם זאת, נדמה לי כי גישה אל היצירה בהקשר בו נועדה להיות תמיד מוסיפה לה ולעולם אינה גורעת.

ציטוט מפורסם מקבל משמעות נוספת ועמוקה יותר כשקוראים את כל הספר המקורי, יצירה מקבלת משמעות כשמכירים את התערוכה, את התקופה או את האמן, סרט מקבל משמעות אחרת כשהוא בא במכלול יצירת הבמאי, ובפרט כשמדובר בסדרת סרטים (ונתעלם מהמשכים שיצאו רק כדי לסחוט עוד כספים מההד שעשה הראשון).

זה, נדמה לי, אחד הדברים שאיבדנו ביחסנו אל המוזיקה, כשעזבנו את התקליטורים והתחלנו להוריד שירים בכמויות סיטונאיות. אחותי הקטנה מכירה הרבה שירים, אבל רק דיסקים מועטים בשלמותם. ההפסד מכך כפול: פעם אחת, כי מכירים כך רק את השירים המוכרים, אלו שיצרו תהודה מספקת כדי להגיע לאוזנינו. לרוב יהיו אלו השירים שמושמעים ברדיו, או לכל הפחות אלו שצברו הרבה צפיות ביוטיוב. אך יש בעיה נוספת שעליה לא מרבים לדבר. אותו שיר עצמו שאנו שומעים מאבד מאיכותו וממשמעותו כשאנו שומעים אותו בלי הקשר, כשלפניו ואחריו שירים רנדומליים שבחר האייפוד שלנו, ולא השירים שהיוצר התכוון שנשמע כהקדמה וכהמשך.

דיסק הוא יצירה אחת שלמה. אולי המשמעות שהוא נותן לפזמון הבודד פחותה מזו משנותן המחזור לשיר, אך היא דומה לזו שנותן לו ספר השירים, או למשמעות שנותנת התערוכה ליצירה הבודדת. אלבום, או לפחות כזה שנעשה באופן מוצלח, אינו מאגד סתם שירים רנדומליים, שבמקרה נכתבו והולחנו באותה תקופה, אלא כאלה שיש ביניהם חוט מקשר, גם אם לא תמיד ניתן להניח עליו את האצבע. מספר תקליטי מופת נוצרו בישראל בשנותיה המעטות, כאלו שממחישים את הנושא שאני מנסה להעביר פה (אולי המוכר ביותר מביניהם הוא "חתונה לבנה" של שלום חנוך, שעליו סיפר חנוך כי ראשית כתב את שמות כל השירים בו ואת סדרם, ורק אז התפנה לכתוב את השירים עצמם). לפני מספר ימים, כשנאלצתי לעשות הפסקה מלימודי כדי שיהיה לי מה לאכול,  נחה עיני על "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה. מזמן לא שמעתי את הדיסק, אך זכרתי אותו מאוד לטובה. מה שבא אחר כך זכור לי כהאזנה פעורת פה, בהתרגשות של ילד, כשאני שר לסירים בקולי קולות ואוחז את ראשי בשתי ידיים בהתפעלות.

חלק מהשירים באלבום מוכרים לכולכם (אני מקווה): "עכשיו אני" "קוק בצהריים" "פרדי על הבוקר" ועוד, אך האלבום הזה הוא הרבה יותר מסך שיריו. זהו אלבום קונספט שערוך כשידורי תחנת רדיו המשדרת מתוך ראשו של אדם הלוקה בפיצול אישיות, שכל אחת מאישיותיו אחראית על אחד מחלקי האלבום. האלבום כולל לא רק שירים, אלא קטעי מעבר, שיחות עם מאזינים, רעשי רקע של מעבר בין תחנות רדיו, פרסומות וכו'. לצורך היצירה המרהיבה הזו גייסו "החברים של נטאשה" את מיטב אנשי המוזיקה והתקשורת הישראלית. בחלק מהשירים ניתן לשמוע זמרים אורחים, מערן צור ועד דודו פישר. הלהקה תיגברה את עצמה בנגנים כשם טוב לוי וקרני פוסטל ואף גייסה שדרני רדיו ואנשי תקשורת נוספים כדידי הררי, יואב קוטנר, רבקה מיכאלי, ואפילו אהוד מנור. האלבום (הכפול, יש לציין) נשמע בנשימה עצורה, כפי שהיינו שומעים דיסקים בתיכון, מתעמקים בכל צליל ובכל מילה. החברים של נטאשה מראים לנו את הצדדים האפלים ביותר שלהם ושלנו, אלה שלרוב לא מדברים עליהם, גם לא בשירים. המעברים בין הדכאון לשמחה המלאכותית, בין העצב לכעס, בין הכעס לתקווה, מאפיינים כל אחד מאיתנו בתקופות הקשות.  למי שלא מכיר את הדיסק - רוצו לקנות. אמנם יש סיכוי שהמוכר בחנות לא יכיר את הדיסק, אבל חפשו אותו, הוא שם. אם מצאתם חנות שאין בה את הדיסק הזה, אין לה זכות קיום.

רק טוב,

שם בדוי.

נ.ב: לאחרונה הייתי קבור בלימודים למבחנים ולא יצא לי לכתוב פה. קרו לא מעט דברים במדינה שאני רוצה להביע עליהם את דעתי, אבל העדפתי לכתוב פוסט לא פוליטי. על נושא הזנות אני מרגיש צורך בכל זאת להגיד משהו, אז אני שם לינק למאמר שאני מסכים איתו ברשימת הלינקים משמאל. 

* הסבר על המשמעות המילולית למי שהתבלבל עם הנושא והנשוא: הנושא בשלוש השורות הראשונות הוא יד הטבע, והיא עיטרה את בגרות האהוב (אליו מדברת הדוברת) בתם של ילד. 

סיימתי עכשיו לראות את הפרק האחרון של "לונדון פינת בן יהודה".

למי שלא מכיר מדובר בתכנית תיעודית בת 6 פרקים מאת ירון לונדון שבה הוא חוקר את מצבה האנוש של השפה העברית כיום.

התכנית מעניינת מאוד לטעמי, ועוסקת במספר נושאים, אך העיקרי שבהם: המאבק בין ה"שמרנים", אוהבי העברית הישנה והטובה, המקפידים על הגייה נכונה, שימוש במילים עבריות ושימור מילים ארכאיות, לבין ה"נוער" שמעדיף להשתמש במילים לועזיות או במילים משובשות נוסח "יכל" ו"גודלת" (במקום "יכול היה" ו"גדלה") ומתהדר באוצר מילים עבריות עלוב במיוחד.

מובן שאני מציג את הדברים בצורה מוקצנת, ולשמחתי גם לונדון ראה שאין מדובר בשחור ולבן, והגדיל לעשות כשבחר מרואיינים בעלי דעות שונות והצליח ליצור תכנית המציגה את הדברים כהוויתם כמעט ללא הטפה לצד זה או אחר. במיוחד בלט בתכנית הבלשן פרופ' גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה". טענתו העיקרית היא שלא ניתן לתקן אדם ששפת אמו היא עברית (או ישראלית, לצורך העניין), כיוון שכ"דבור ילידי", יליד הארץ שנולד לתוך השפה הוא מציית לחוקים דקדוקיים שבמוחו, ואל לנו לכפות עליו את חוקי הדקדוק העבריים הארכאיים.

כמי שאוהב את השפה העברית קשה לי לקבל את הרעיונות הללו, הגורסים כי צריך לקבל נערים האומרים "חמש שקל" או "אני ירצה". לא שאני טלית שכולה תכלת בנושאים אלו, אלא שאני משתדל לדבר באופן תקין ומודה למי שמתקן אותי. אך לא תקניות הדקדוק היא הבעיה. הבעיה האמיתית, לתפיסתי, היא בנושא אוצר המילים ההולך ומתמעט. ירון לונדון מבטא זאת בבהירות רק פעם אחת בתכנית ולאחר מכן נמנע מלתקוף את הנושא ישירות. זה קורה לקראת סוף הפרק הראשון, בשיחתו של לונדון עם נשיא האקדמיה ללשון עברית, פרופסור משה בר אשר, וכך שואל אותו לונדון: "כשאתה בוחן את אוצר המילים, את יכולת הביטוי של נכדיך, אין לך תחושה שהם הולכים והופכים לאילמים? הם עילגים או דמויי קופים אילמים,משתמשים בקריאות, מחוות ידיים, אבל רעיון מופשט או רעיון מורכב הם מתקשים [לבטא]"

בוטה, מעליב אולי, אבל נכון. הדור שלנו, ואני בתוכו, מתקשה לבטא את עצמו, ואני לא יכול שלא לחוש שהדבר קשור באוצר המילים הרדוד שלנו.

בשיחה עם פרופסור צוקרמן משתומם לונדון על כך שכבר אין משתמשים במילים "לחבוש" "ללבוש" "לגרוב" "להרכיב" אלא "שמים" כובע, חולצה, גרביים או משקפיים. מילים אלו אולי לא יעזרו לנו להתבטא אבל יש כאן דוגמה לתהליך שחל בכל השפה העברית. קחו לדוגמה את המילה "שמחה". שמחה היא מילה המייצגת ספקטרום שלם של רגשות ולא רגש ספציפי: אתה שמח לשבת בפאב עם חברים, שמח לזכות בלוטו ושמח ביום חתונתך. לשם כך נוצרו מילים רבות שמייצגות גוונים שונים של אותה מילה, מילים שאנו מכירים משבע הברכות בחתונה :ששון, שמחה, גילה, רינה ודיצה, ולכל אחת מהמילים הללו משמעות שונה מלחברתה. דיצה היא שמחה הנובעת דווקא מתוך קשיי היום יום, הרינה היא קולות השמחה, גילה היא ביטויי שמחה כלפי חוץ ובפרט שמחה על דבר חדש וכך הלאה.

אבל כיום מעטות המילים שאנו משתמשים בהן לציין שמחה. או עצב. או כל רגש אחר. נדמה לי שאנחנו משתמשים במילים קיצוניות מאוד: עצב, למשל, יכול להיות קליל ("בעסה") או קיצוני ("דכאון", "דאון") נניח שהדכאון החליף את היגון. מה קרה ל"תוגה" "נכאים" ושאר המילים שלומדים היום רק בפסיכומטרי? אולי אפשר היה ליצור שפה שיש בה מגוון רחב יותר של רגשות? שפה שתאפשר לנו לשים במילה אחת את מה שאנחנו מרגישים במקום הנכון על הסקאלה בין בעסה לדכאון, וגם להוסיף את הגוון הנכון?

אגב, משמעות המילים לא חייבת, לדעתי, להיות בדיוק כפי שהייתה. מספיק שיהיו מספר מילים "נרדפות", ואנו כבר נמצא להן משמעויות, אני גם בעד לשלב מילים חדשות באוצר המילים הישן. כך, למשל, ברור לכולנו כי "כיף" מציין רגש רגעי כלשהו, "שמחה" מציין רגש יותר חזק ופחות רגעי ו"אושר" הוא כבר מצב קבוע.

אני יודע שלא משנה כמה מילים נחיה, נחדש ונמציא, תמיד ישארו רגשות שלא הגדרנו להם מילה, הרי מגוון הרגשות של האדם הוא אינסופי. בגלל זה אוצר מילים הוא לא מספיק וצריך גם יכולת התבטאות. צריך לדעת יש רגשות שאפשר להגדיר אותם רק בדימויים, "פרפרים בבטן" הוא הנפוץ ביותר. אני שואף למצב שבו כל אחד יכיר את השפה מספיק טוב בשביל להסביר מה הוא מרגיש.

חלקכם בטח קוראים וחושבים "על מה הוא מדבר?" אולי אתם לא מרגישים שיש לכם או למישהו סביבכם בעיה להתבטא. ובכן, דבר ראשון אני רוצה להבהיר שלבטא רגשות זה ממש לא דבר פשוט. יש שירים שלמים שנכתבו רק בשביל להעביר רגש אחד ספציפי. דבר שני, אני רוצה שתזכרו בשיחה האחרונה שבה דיברתם עם מישהו על הרגשות שלכם. האם הרגשתם שהוא הבין באמת? האם אתם מרגישים שאתם יכולים לתאר במילים רגשות שאתם חווים ביום יום? אני חושב שמעטים בדורנו מסוגלים לכך ברמה מספקת. אני חושב שזו הסיבה שבגללה כל מילה שנייה שלנו היא "כאילו", "כזה" או פשוט "אמ...".

מה עושים? מנסים להעשיר את השפה שלנו. הרי זה אנחנו שמדברים ככה. תקראו ספרים, תשתמשו במילים הגבוהות שאתם מכירים, ואפילו תמציאו מילים חדשות. אולי נצליח קצת להעלות את יכולת ההתבטאות שלנו.

אחרי חודשים של ציפייה,

של תיאומים כושלים,

של אנשים לא ספונטניים,

של כרטיסים שנגמרו,

סוף סוף הייתי בהופעת עמידה טובה.

רק טובה אמרתי? אחת הטובות שהייתי בהן.

מדובר, חברים, בלהקת הגרובטרון.

למי שלא מכיר ואין לו כוח להכנס ללינק, מדובר בלהקה שנוסדה בעמק יזרעאל ומבצעת כבר כמה שנים חידושים מרעננים לשירי ארץ ישראל. לא מדובר בעוד רימיקסים מזעזעים ואלקטרונים להחריד או בביצועי ראפ נוראיים שמבזים את השירים עליהם הם מתבססים (כן, סאבלימינל, אני מדבר עליך), אלא בביצועים איכותיים עם להקה של שבעה נגנים מוכשרים וזמר מופרע לחלוטין. הם הפכו את "לו יהי" לשיר רגאיי, את "צרות טובות" לשיר קאנטרי ואת "כשאת אומרת לא" לרוק בועט, והכל תוך כבוד והערכה לשירים המקוריים, ובשילוב הומור מבריק של סולן הלהקה דרור אהבה רומם. בתור מי שאוהב את השירים האלה בגרסאות המקוריות שלהם, אני חייב להודות שבמקרים מסוימים הגרובטרון מצליחים להתעלות על המקור.

חיכיתי להופעה הזו כבר כמה זמן, והיה שווה לחכות. אם פעם הם היו מבצעים גם חידושים בינוניים כמו החידוש שלהם ל"עבודה עברית" של הגששים, היום ההברקות רודפות אחת את השנייה במשך כל ההופעה. החל בביצועים הישנים והמעולים שהזכרתי, דרך ביצועים חדשים וגאוניים ל"הכל זהב" ול"הם בזמר הזה" ועד השירים המקוריים שלהם, שממשיכים את האווירה השמחה-מצחיקה של ההופעות.

אין הרבה דברים שעושים לי טוב כמו הופעה טובה, ובאמת שאין הרבה הופעות שנהניתי בהן כמו שנהניתי בהופעה הזו.

ברגע שחזרתי הביתה נכנסתי לאתר שלהם לחפש את ההופעה הבאה שאלך אליה. מצאתי - נשף פורים בתמונע ב26, תבואו גם.