היום בערב הוצאתי את הכלב שלי לטיול. הקפנו את הפארק והגענו לשדרה. באמצע השדרה הייתה חתולה.

היא נראיתה מעט צעירה, או שאולי היא סתם קטנה.

היא הסתכלה עליי ועל הכלב וייללה.

התקרבתי אליה, היא לא התרחקה. הושטתי אליה היד, היא לא התרחקה.

ליטפתי אותה. הפרווה שלה לא הייתה מאוד רכה.

היא הוסיפה ליילל וניגשה לכלב שלי, שהיה אדיש לחלוטין למתרחש, כהרגלו. היא ניסתה להתחכך בחזה שלו, כהרגלם של חתולים חמודים. הוא נרתע. היא המשיכה לנסות, הוא ברח. בסוף היא עיצבנה אותו והוא גירגר ו"תקף" אותה (לא היה נזק, הוא סתם עשה קולות והראה שיניים).

למרות זאת היא הלכה איתנו את כל השדרה, וכל הזמן ניסתה להגיע אל הכלב שלי. בסוף נפגשנו עם פקינז חביב והיא החליטה להתמקד בו ובבעלים שלו, כי הכלב שלי מיהר הביתה.

כל השנים האחרונות אני מפחדת להיות החתולה הזאת. לחפש קירבה של אנשים ולהתקל בכזאת רתיעה, ולבסוף בתקיפה.

אני יודעת שאין לי סיכוי להתחבר עם אנשים אם אני אמשיך לפחד. אבל זה קשה לי.

***

קיבלתי את תעודת המחצית שלי, אפילו שלא רציתי אותה. חשבתי שלא יתנו לי אותה אם אני לא אופיע ביום התעודות. אבל המורה שלי הביא לי אותה היום בכל זאת.

הנזק שעשיתי לעצמי הוא עצום. נכשלתי ב-3 מקצועות. בשאר המקצועות, ציון שנע בין 65 ל75. הציון הכי גבוה - 95 באנגלית.

כמובן שידעתי את זה, אבל זה לא היה כתוב לי על נייר עד עכשיו, ולא ראיתי את הכל בבת אחת.

וכמובן שגם בשנים קודמות התעודות שלי (למיטב ידיעתי) נראו ככה... אבל אז לא קיבלתי אותן, אז אני לא יודעת.

אני מרגישה טיפשה. לא בגלל הציונים, כמובן שציונים אינם מדד לאינטליגנציה. אני מרגישה טיפשה כי אני ממשיכה לעשות לעצמי את זה. כי אפילו עכשיו אני כותבת את הפוסט הזה ב02:02 בלילה למרות שיש לי לימודים מחר.

פשוט נמאס לי מהמסגרת הזאת. אני מרגישה שהיא מוציאה את כל האנרגיות ממני. כל פעם שאני הולכת לשם אני חושבת מחשבות דיכאוניות, כשאין משהו שיסיח את דעתי אני על סף דמעות (מילולית, אני כמעט בוכה).

עוד כמה זמן אני אוכל לשרוד במקום שאין לי בו אף אחד? הן אומרות לי שלא יהיו לי חברים/מכרים אם אני לא אלך באופן סדיר. אבל כן ניסיתי לעשות את זה, ממש עשיתי את כל מה שיכולתי, נתתי את כל מה שיכולתי לתת. בגלל שהתוצאה לא הייתה מושלמת, אתן אומרות שהמאמצים שלי בטלים? ואח"כ אתן מנסות ללמד אותי לא להיות פרפקציוניסטית ולא לחשוב ש"זה הכל או לא כלום"?

ומה יצא מהמאמצים שלי? עכשיו התלמידות שאני איתן בקבוצה באזרחות לא קראו לי כדי לעשות את מטלת הביצוע וקיבלתי 0, ואף אחד לא הודיע לי שמצטלמים לספר מחזור. אני לא קיימת שם. וואקום.

מה שהכי מכביד עליי... זו העובדה שאני כבר בכיתה י"ב ואני עדיין ככה. אני לא יודעת למה אבל בכיתה י"א הייתי בטוחה שבכיתה י"ב כל בעיותיי ייפתרו באורך קסם ושיהיו לי חברים ושאני אקבל ציונים טובים ושאני אלך כל יום... כנראה בגלל שהפסיכולוגית אמרה לי שאם אני אמשיך באותה מגמה אני אהיה במצב ממש טוב. אבל במקום זה באה הירידה הזאת... ובאמת ירדתי נמוך.

***

יש לי ראיון לשירות לאומי ביום שלישי. אני באמת לא רוצה להתראיין כשאני במצב כזה. אין לי מושג מה אני אגיד אם ישאלו אותי על בית הספר.

SIGH.

חנ

הלכתי לבצפר היום והיה זוועה.

אין שם אנשים מגעילים במיוחד. אבל גם אין שם אנשים טובים במיוחד. יש שם אנשים נייטרליים.

שום דבר שם לא מעניין אותי.

היו אנשים שעניינו אותי. אבל אני לא מעניינת אותם. אז אין לי מה להמשיך להתעניין בהם.

וכמובן שאין שום דבר מעניין בלימודים.

אז אני פשוט יושבת שם ובוהה בקירות. וזה מייאש. אומרים לי שזה רק 3 חודשים, או לא יודעת, אבל באמת שאני לא חושבת שאני יכולה לסבול עוד דקה מזה.

בא לי להיות מסוגלת לוותר על זה, אבל אני ממש ממש לא מסוגלת. אין סיכוי שבעולם. אני אהרוג את עצמי ואז אמא שלי תרטש את הגופה.

... גם קיבלתי 88 ו-85 באנגלית. על שאלון F המסכן. אני חושבת שאני טובה באנגלית, ואני טובה בהבנת הנקרא, אז אין סיבה שאני אקבל ציונים כאלה. בינתיים אני רואה רק טעות אחת שבה באמת הגיע לי שיורידו לי נקודות. אבל בשאר הדברים? WTF. עד עכשיו אני לא מבינה. נראה לי שהמורה הזאת סתם מחפשת.

לא יודעת, כאילו, לפחות תני לי להצטיין במקצוע שאני הכי טובה בו, אבל גם זה כבר לא קורה.

בכלל נמאס לי ממנה, היא אשכרה חושבת שהיא תחייב אותי להביא לה את הטיוטה של החיבור שלי ושהיא תתן לי ציון עליה, ואומרת לי "pity" כי אני כותבת בלי טיוטה. לכי לעזאזל. אני שונאת טיוטה, לא רוצה טיוטה ואין סיבה שתהיה לי טיוטה אלא אם אני ממש נתקעת. ונחשי מה? בינתיים לא קיבלתי ציונים נמוכים על החיבור שלי. אז חלאס עם השטויות שלך, את סתם מבזבזת לי את הזמן.

באמת שכל פעם שאני חוזרת לבצפר אני רק מבינה למה אני לא הולכת.

... וזה סוף המרמור שלי על בית הספר. אני אנסה לא לדבר\לכתוב על זה יותר כי זה כבר חופר גם לי. זהו. קחו סיסטאר:

חשבתי על ליאת עכשיו ועל כל העניין שהיה איתה (כן, עדיין לא התגברתי על זה, ככה זה שאת שומרת הכל בבטן במקום להוציא את זה ולהתעמת).

חשבתי מה אני יגיד לה, ועלתה לי המחשבה: "זה בסדר, ליאת, גם אני לא הייתי חברה שלי אם הייתי בן אדם אחר".

... IDK, פשוט בא לי לבכות מזה שעדיין יש לי מחשבות כאלה, אחרי כל הזמן הזה ואחרי כל מה שעברתי, אני עדיין לא מסוגלת לאהוב את עצמי. אני לא אוהבת את עצמי ועדיין מרגישה שאני יותר טובה מאנשים אחרים, מעין שילוב פתטי של התנשאות ונחיתות. ואני ממש מתחילה לשנוא את עצמי בגלל שאני לא אוהבת את עצמי, וזה הופך לספירלה כזאת... ודי, נמאס לי. פשוט נמאס לי, אני רוצה שזה יהיה מאוחריי, אני רוצה להיות בסדר.

ניסיתי להתקשר לטלי כדי להכין איתה תבשיל מגניב מספר המתכונים הטבעוני שלי, אבל היא לא עונה ובכלל לא מתחברת למסנג'ר לאחרונה. תמותי אמן טלי. j/k את החברה היחידה שאני מרוצה ממנה עכשיו. (מקווה שאני לא מקריפה אותך עם התלותיות)

(זו קארמה. עשיתי את זה לנוי וליאת עשתה את זה לי ומישהו יעשה את זה לליאת. ~זה גלגל החיים החברתיים~).

יש משהו מלבב בקריאת בלוגים של ילדות בנות 12. זה גורם לי לחשוב על עצמי כשהייתי בת 12: אבא שלי היה חי, והיו לי חברות בבית הספר (ביניהן ליאת ואיה, שלא היו בברוגז נצחי וגם אשכרה דיברו איתי), ולא הייתי נלחצת מהלימודים, והייתי הולכת למפגשים עם רייבן, ואהבתי את נוי, והתמכרתי לאנימות מטופשות כמו אינויאשה, ורק התחלתי להכיר את יוני.

אני יודעת שלא באמת היה לי כל כך טוב אז. אחרי הכל, בתקופה הזאת הדכאון שלי התחיל. אבא שלי כבר היה חולה, והתחלתי להבריז מבית הספר בכמויות עצומות, והייתי מאוד מתוסכלת מהציונים שלי במתמטיקה, ואינויאשה זו אנימה ממש טיפשית, ולא הכרתי אז את טארו בכלל (איך הסתדרתי אז בלעדייך?), והייתי הרבה יותר נכה חברתית וסתומה ממה שאני היום. אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלעשות לתקופה הזאת רומנטיזציה. אני כמו מהזקנים האלה שאומרים "הנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם", אפילו שהנוער של פעם היה בדיוק אותו הדבר, רק בלי הטכנולוגיה. כנראה שזו נטייה טבעית.

מעניין אם אני אחשוב ככה על התקופה הנוכחית כשאני אהיה בת 22. אני ממש מקווה שלא, כי זה כנראה אומר שהחיים שלי יהיו אותו הדבר\גרועים יותר. מצד שני, יכול להיות שאני אעשה את זה כי אני אתרחק מהחברות שיש לי עכשיו ואתגעגע אליהן. מזה אני די מפחדת, אבל זה נראה לי בלתי נמנע, כשטלי תתגייס לצבא.

אה, אם כבר צבא: שיחררו אותו ממנו סופית ביום ראשון שעבר. אני ממש שמחה. בהתחלה הייתי קצת עצובה - זה קצת מוזר, אבל 5 שניות אחרי שחתמתי התחלתי לתהות האם אני מפסידה משהו, אבל כמה ימים אח"כ התחלתי לקרוא בבלוגים של שמאלנים עוכרי ישראל כמוני ונזכרתי שצבא זה קקי, אז עבר לי. בכלל, אני לא מכירה מישהו בעולם הזה (כולל אותי) שמאמין שיהיה לי טוב בצבא (או שלצבא יהיה טוב איתי), אז אין סיבה למחשבות האלה.

כשכתבתי על זה סטטוס בפייסבוק אנשים התחילו לצרוח "OMG משתמטת!!!1111" (בדרכם הפאסיבית-אגרסיבית). אין לי מושג למה אבל אני מופתעת. איכשהו חשבתי שלכל המכרים שלי ברור מה הולך בחיים שלי. כנראה שקשה לי לקלוט את זה שלאנשים לא איכפת ממני. (אני לא אומרת את זה בקטע אימואי, אלא בקטע של - הם רק מכרים שלי, לא BFFים, אין להם סיבה לדעת הכל עליי גם אם אני לא מסתירה את זה).

אני ממש רוצה לשים פה gif של להקת בנים קוריאנית (כן) אבל ישראבלוג הזונה לא נותן לי ):

ואני מצטערת שכתבתי שני פוסטים באותו יום. כשאני מתחילה לכתוב פוסט קשה לי להפסיק לול.

-חנ

עריכה: הוצאתי את כל הקטעים הקודמים מהטיוטות. מסתבר שהם לא גורמים לי לרצות לדפוק את הראש בקיר! אז אתם יכולים לקרוא, אם אתם רוצים.

בימים האחרונים מצב הרוח שלי נהיה קצת פסימי. אני מתחילה לחשוב ששום דבר לא ישתפר אחרי הלימודים, ושכל החיים שלי יהיו קשים.

אין לי באמת סיבה להתחיל להאמין בזה עכשיו, כי אני יודעת שהסיכוי שאני לא אהיה מאושרת שווה לסיכוי שאני אהיה מאושרת. אבל פשוט יש לי הרגשה כזאת. אני מניחה שזה בגלל שקשה לי בבית הספר. פעם היה הבדל ברור בין ימים שהלכתי וימים שלא הלכתי; כשהלכתי - הרגשתי טוב, כשלא הלכתי - הרגשתי רע. עכשיו ההבדל הזה מטשטש פתאום, ואני מרגישה מן ריקנות כזאת גם בימים שהלכתי, כאילו העברתי יום שלם בלי שמשהו עניין אותי באמת.

אמרתי על זה משהו לאמא שלי והיא די צחקה עליי. אז אולי רק אני מצפה שבכל יום יהיה חלק מהנה.

(יכול להיות שהתרופות כבר לא עובדות. או שזה בגלל שיש ימים שאני שוכחת לקחת אחת מהן. זה גם מאוד סביר).

... מצטערת על החפירה האימואית. אני דיי בטוחה שזה לא מעניין אף אחד. אבל זה נחמד לכתוב.