בימים האחרונים מצב הרוח שלי נהיה קצת פסימי. אני מתחילה לחשוב ששום דבר לא ישתפר אחרי הלימודים, ושכל החיים שלי יהיו קשים.

אין לי באמת סיבה להתחיל להאמין בזה עכשיו, כי אני יודעת שהסיכוי שאני לא אהיה מאושרת שווה לסיכוי שאני אהיה מאושרת. אבל פשוט יש לי הרגשה כזאת. אני מניחה שזה בגלל שקשה לי בבית הספר. פעם היה הבדל ברור בין ימים שהלכתי וימים שלא הלכתי; כשהלכתי - הרגשתי טוב, כשלא הלכתי - הרגשתי רע. עכשיו ההבדל הזה מטשטש פתאום, ואני מרגישה מן ריקנות כזאת גם בימים שהלכתי, כאילו העברתי יום שלם בלי שמשהו עניין אותי באמת.

אמרתי על זה משהו לאמא שלי והיא די צחקה עליי. אז אולי רק אני מצפה שבכל יום יהיה חלק מהנה.

(יכול להיות שהתרופות כבר לא עובדות. או שזה בגלל שיש ימים שאני שוכחת לקחת אחת מהן. זה גם מאוד סביר).

... מצטערת על החפירה האימואית. אני דיי בטוחה שזה לא מעניין אף אחד. אבל זה נחמד לכתוב.

מישהו עוד קורא פה בכלל? בא לי לכתוב בלוג שוב. אבל אני חושבת שגדלתי וחוויתי כל כך הרבה מאז הפעם האחרונה שכתבתי ברצינות, שהאנשים שקראו\קוראים פה כבר לא באמת מכירים אותי יותר.

בינתיים הספקתי לעלות לכיתה י"ב. אני לא יודעת אם מישהו מהקוראים מודע לזה, אבל יש לי בעיה גדולה של העדרות מבית הספר. היא התחילה בכיתה ז', כשהברזתי כי חשבתי שזה נורא מגניב ולא ישפיע עליי בשום צורה, והגיעה לשיא שלה בכיתות ט' ו-י', אחרי שאבא שלי נפטר - לא הלכתי לבית הספר יותר מחצי שנה. בכיתה י"א חזרתי, אבל עדיין לא הלכתי כל יום.

ועכשיו אני בכיתה י"ב: בשבוע הראשון הלכתי כל יום (בערך? אני לא באמת זוכרת), אבל אחר כך באה תקופה שלא הלכתי שבוע, ועכשיו אני הולכת בצורה לא כל כך סדירה, אבל אני חושבת שאני משתפרת. אני רוצה להאמין בזה, לפחות, אבל קצת קשה לראות את זה לפעמים, בעיקר כשאני בירידה.

חוץ מזה, צבענו את כל הבית. 3 ימים וחצי של גיהנום, אבל עכשיו החדר שלי בצבע לילך. זה דיי מגניב.

לפני זה הייתי בניו יורק. לנתי בדירה קטנה באפר ווסט סייד עם אמא שלי, רחוב ליד הדירה של בת דודה שלי. הטפטים התקלפו מהקירות ובדלת של השירותים לא הייתה ידית. חוויה.

אני חושבת שזו אחת החופשות הכי טובות שאי פעם הייתי בהן. מסתבר שהקלישאות על ניו יורק דיי נכונות. The lights will inspire you, etc.*

זה היה בסוף אוגוסט, ועכשיו תחילת אוקטובר, ואני בעיקר זוכרת:

(1) את זה שנאבדנו שעתיים בסנטרל פארק כשניסינו להגיע מהאפר ווסט סייד לאפר איסט סייד.

(2) את Starry Night במוזיאון לאומנות מודרנית.

(3) את מוזיאון המהגרים באליס איילנד, שהיה ממש ממש מעניין.

(4) את זה שפסל החירות היה ממש אנטי-קליימקס.

(5) את הגודל של מייסי'ז, ואת זה שלא היה שם שום דבר שהייתי רוצה לקנות. פייל.

(6) את הספרייה הציבורית של ניו יורק. OMG. הלוואי שהייתי יכולה לעבור לגור שם.

(7) את האוכל הטבעוני! כמעט ולא הייתי רעבה שם. באמת, חוץ מהקפיטריה הגרועה של אליס איילנד, תמיד היה לי אוכל.

(8) את האנגלית הגרועה של אמא שלי. "Excuse me, where is toilet?" - בחיי שאני לא ממציאה את זה.

(9) את מזג האוויר: הטמפרטורות היו גבוהות, אבל ירד הרבה גשם אז לא הרגשנו כלום. ליד הספריה הציבורית של ניו יורק ירד עלינו ממש מבול, ונכנסו למסעדה שקוראים לה Pret A Manger - משהו כמו ארומה, רק יותר פלצני (אם אתם יכולים לדמיין) ויותר מתמקד בארוחות צהריים מאשר בארוחות בוקר - ושתינו מרק. זה היה ממש נחמד.

זה כל מה שאני זוכרת עכשיו, אבל זה נראה לי מספיק. חוץ מהדברים האלה, אני לא מצליחה לחשוב על משהו מעניין שעשיתי בתקופה האחרונה; הזכרון שלי כמעט יותר גרוע מחיי החברה שלי. אם קראתם, בבקשה תגיבו עם איזשהו סימן חיים, כי זה קצת מבאס לא לדעת אם אני כותבת לעצמי או בשביל אנשים.

חנ.**

* לפי השמועה, השורה שבאה לפני השורה הזאת בשיר היא: "Concrete jungle where dreams are made of". לול.

** כן, אני עדיין קוראת לעצמי ככה. אני יודעת שזה קצת ילדותי, אבל old habits die hard וכאלה. מצטערת.