הדפסתי את טפסי ההרשמה של שלומית (עמותה של שירות לאומי לחילונים ודתיים).

למה הדפסתי ולא נרשמתי באינטרנט כמו אדם נורמלי? כי אין אפשרות לכתוב שאני גרה בראשון לציון. באמא שלי.

וגם אם הייתה אפשרות כזאת, קשה לי לסמוך על אתר האינטרנט שלהם אחרי שראיתי את זה:

בחיי שלא עשיתי את זה בפוטושופ, הנה קישור.

(וגם בסיבת הפטור, אפשר לבחור "רפואי", "בריאות" או "פרופיל 21"... אבל זה לא אמור להיות הכל אותו הדבר?)

בקיצור, הורדתי את הטפסים והדפסתי אותם.

ובטפסים, שלא כמו באינטרנט, אחרי שבוחרים את תחום ההתנדבות המועדף והאוכלוסייה המועדפת צריך "לנמק מדוע בחרת בתחום שציינת לעיל".

מה לעזאזל אני אמורה לכתוב שם?!

הסתכלתי גם על המקומות שיש עכשיו בראשון, והכל לא ממש נראה לי. כל הדברים הבאמת משמעותיים נשמעים מאוד קשים, וכל הדברים הקלים נראים משעממים.

):

עריכה: ראיתי עכשיו שאפשר להתנדב בשדולת הנשים, OMG OMG OMG בא לי בא לי בא לי!!!

חשבתי על ליאת עכשיו ועל כל העניין שהיה איתה (כן, עדיין לא התגברתי על זה, ככה זה שאת שומרת הכל בבטן במקום להוציא את זה ולהתעמת).

חשבתי מה אני יגיד לה, ועלתה לי המחשבה: "זה בסדר, ליאת, גם אני לא הייתי חברה שלי אם הייתי בן אדם אחר".

... IDK, פשוט בא לי לבכות מזה שעדיין יש לי מחשבות כאלה, אחרי כל הזמן הזה ואחרי כל מה שעברתי, אני עדיין לא מסוגלת לאהוב את עצמי. אני לא אוהבת את עצמי ועדיין מרגישה שאני יותר טובה מאנשים אחרים, מעין שילוב פתטי של התנשאות ונחיתות. ואני ממש מתחילה לשנוא את עצמי בגלל שאני לא אוהבת את עצמי, וזה הופך לספירלה כזאת... ודי, נמאס לי. פשוט נמאס לי, אני רוצה שזה יהיה מאוחריי, אני רוצה להיות בסדר.

ניסיתי להתקשר לטלי כדי להכין איתה תבשיל מגניב מספר המתכונים הטבעוני שלי, אבל היא לא עונה ובכלל לא מתחברת למסנג'ר לאחרונה. תמותי אמן טלי. j/k את החברה היחידה שאני מרוצה ממנה עכשיו. (מקווה שאני לא מקריפה אותך עם התלותיות)

(זו קארמה. עשיתי את זה לנוי וליאת עשתה את זה לי ומישהו יעשה את זה לליאת. ~זה גלגל החיים החברתיים~).

לא, היא לא.

האמת הייתה באמצע כשהשחורים נאבקו נגד העבדות?

כשהנשים נאבקות למען זכויות שוות?

כשיהודים נאבקים נגד אנטישמיות?

אני לא אומרת שאין בעולם סוגיות מורכבות. אבל הרבה פעמים, המציאות קיצונית, ולכן צריך לעשות משהו קיצוני כדי לתקן אותה. ובמקרים האלה מתינות היא דבר מזיק. אז תפסיקו להשתמש בביטוי המטומטם הזה.

יש משהו מלבב בקריאת בלוגים של ילדות בנות 12. זה גורם לי לחשוב על עצמי כשהייתי בת 12: אבא שלי היה חי, והיו לי חברות בבית הספר (ביניהן ליאת ואיה, שלא היו בברוגז נצחי וגם אשכרה דיברו איתי), ולא הייתי נלחצת מהלימודים, והייתי הולכת למפגשים עם רייבן, ואהבתי את נוי, והתמכרתי לאנימות מטופשות כמו אינויאשה, ורק התחלתי להכיר את יוני.

אני יודעת שלא באמת היה לי כל כך טוב אז. אחרי הכל, בתקופה הזאת הדכאון שלי התחיל. אבא שלי כבר היה חולה, והתחלתי להבריז מבית הספר בכמויות עצומות, והייתי מאוד מתוסכלת מהציונים שלי במתמטיקה, ואינויאשה זו אנימה ממש טיפשית, ולא הכרתי אז את טארו בכלל (איך הסתדרתי אז בלעדייך?), והייתי הרבה יותר נכה חברתית וסתומה ממה שאני היום. אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלעשות לתקופה הזאת רומנטיזציה. אני כמו מהזקנים האלה שאומרים "הנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם", אפילו שהנוער של פעם היה בדיוק אותו הדבר, רק בלי הטכנולוגיה. כנראה שזו נטייה טבעית.

מעניין אם אני אחשוב ככה על התקופה הנוכחית כשאני אהיה בת 22. אני ממש מקווה שלא, כי זה כנראה אומר שהחיים שלי יהיו אותו הדבר\גרועים יותר. מצד שני, יכול להיות שאני אעשה את זה כי אני אתרחק מהחברות שיש לי עכשיו ואתגעגע אליהן. מזה אני די מפחדת, אבל זה נראה לי בלתי נמנע, כשטלי תתגייס לצבא.

אה, אם כבר צבא: שיחררו אותו ממנו סופית ביום ראשון שעבר. אני ממש שמחה. בהתחלה הייתי קצת עצובה - זה קצת מוזר, אבל 5 שניות אחרי שחתמתי התחלתי לתהות האם אני מפסידה משהו, אבל כמה ימים אח"כ התחלתי לקרוא בבלוגים של שמאלנים עוכרי ישראל כמוני ונזכרתי שצבא זה קקי, אז עבר לי. בכלל, אני לא מכירה מישהו בעולם הזה (כולל אותי) שמאמין שיהיה לי טוב בצבא (או שלצבא יהיה טוב איתי), אז אין סיבה למחשבות האלה.

כשכתבתי על זה סטטוס בפייסבוק אנשים התחילו לצרוח "OMG משתמטת!!!1111" (בדרכם הפאסיבית-אגרסיבית). אין לי מושג למה אבל אני מופתעת. איכשהו חשבתי שלכל המכרים שלי ברור מה הולך בחיים שלי. כנראה שקשה לי לקלוט את זה שלאנשים לא איכפת ממני. (אני לא אומרת את זה בקטע אימואי, אלא בקטע של - הם רק מכרים שלי, לא BFFים, אין להם סיבה לדעת הכל עליי גם אם אני לא מסתירה את זה).

אני ממש רוצה לשים פה gif של להקת בנים קוריאנית (כן) אבל ישראבלוג הזונה לא נותן לי ):

ואני מצטערת שכתבתי שני פוסטים באותו יום. כשאני מתחילה לכתוב פוסט קשה לי להפסיק לול.

-חנ

עריכה: הוצאתי את כל הקטעים הקודמים מהטיוטות. מסתבר שהם לא גורמים לי לרצות לדפוק את הראש בקיר! אז אתם יכולים לקרוא, אם אתם רוצים.