פינה של אור

עד לפני שבועיים הייתי סופרת קלוריות, נשקלת כל בוקר ועוברת על כל בלוגי הפרו אנה שאפשר. ממש באובססיביות.

שבוע שעבר, החלטתי לאהוב את עצמי כמו שאני ובאמת שטוב לי והכל. אבל לפעמים יש לי מחשבות לחזור לזה, גם כי עליתי 2-3 קילו בשבועיים האלה מאכילה אובססיבית ומטורפת בלי לעשות חשבון וגם כדי לשמור על עצמי שאני לא אהיה שמנה בטעות.

שלא תטעו, אני לא שמנה, אני קצת מלאה, יש עליי אולי כמה ק"ג עודף, לא משו רציני. טוב אולי אני אחזור לשמור קצת עצמי, לא לזלול בין הארוחות...כאלה...

לעיניין אחר,

הלב שלי.

אחחח מסובך ביותר. הלב שלי תפוס. אבל בצורה מסובכת. לא אמיתית. לא כנה. לא טהורה. לא כלום.

ואני בורחת מהלב. כן... שבוע הבא אני עוזבת את העיר, לא רק בגללו, אבל יש לו חלק בזה.

אף פעם לא היינו ביחד. לא זוג. לא מוגדרים לפחות.

כולם ידעו, כולם יודעים. אף אחד פשוט לא מדבר על זה. היו בינינו כמה רגעים יפים, כמה יפים פחות, היום הוא תופס מעצמו, ולפעמים הוא גורם לי לחשוב שהוא שווה יותר ממני. הוא לא. הוא סתם אפס.

ועכשיו אני מוצאת את עצמי כותבת בבלוג.

אני כבר ילדה גדולה.

אין לי מה לחפש פה. או שאולי כן?

תמיכה. הקשבה וסתם פריקה.

שבוע הבא אני עוזבת, אני עוברת לאילת, לחצי שנה בערך לעשות מועדפת, אני יודעת שזאת תהיה חוויה, אני מקווה שיהיה לי טוב, שהבריחה הזאת תעש לי טוב, לשכוח אותו, לשכוח אותי, לשכוח הכל.

להתחיל מחדש.