את דעתי על עיסקת שליט כבר כתבתי כאן. אבל בפוסט ההוא התייחסתי בעיקר למחיר העיסקה, וההשלכות לגבי העתיד.

לא התייחסתי לקמפיין הענק שנערך עבורו . זה דבר נפלא איך כל (רוב) עם ישראל מתגייס למען חייל אחד שנפל בשבי. כמה זה בנפשנו לפדות שבוי שיצא להגן על המדינה שלנו. ואיזה קמפיין נפלא אירגנו עבורו. אני חושבת שכל בי"ס לפרסום ושיווק שרוצה ללמד מה זה קמפיין טוב, צריך להכניס את הקמפיין הזה כקורס חובה לתכנית הלימודים.

אבל הבעייה היא שהקמפיין הזה ממש פוגע במטרתו! מה שנקרא "יורה לעצמו ברגל!"

הרי ככל שהאויב רואה כמה אנחנו רגישים לנושא הזה הוא מבין שזוהי נקודת החולשה שלנו, הוא מעלה את המחיר ודוחה את סגירת העיסקה. מה שאומר שלא רק שנצטרך לשחרר יותר מחבלים, ויותר מחבלים עם דם על הידיים, אלא גם שאחרי שהעיסקה תיסגר וגלעד יחזור הבייתה כדאי להם מאוד לעשות חטיפות נוספות! אנחנו ממש מוכיחים להם שזה משתלם!

אני מתארת לעצמי שכבר יש לחמאס תכניות מוכנות לחטיפות הבאות, הם רק מחכים שהעיסקה הזו תיסגר.

מה שאני לא מבינה זה, הרי כל "הדיוט" שעוסק במו"מ כלשהו יודע שהוא צריך להוריד את ערך ה"מוצר" שהוא רוצה לקנות כדי להשיג אותו מהר ובמחיר טוב. זה כלל בסיסי! ואיך כל אלה שעסוקים בקמפיין הזה מתעלמים מזה? מה, הם לא יודעים איך זה עובד? ביבי מבין את זה ולכן הוא לא ממהר לסגור עיסקה. במקרה הזה אני תומכת בו. הוא גם ככה נתון ללחצים מכל הכיוונים. אז תנו לו לעבוד בשקט!

את ההורים של גלעד אני מבינה. זה הבן שלהם. מאז שהוא נחטף בטח אין להם חיים, והנושא הזה בנפשם 24 ש' יום יום. אבל כל מי שעוזר להם צריך לחשוב גם על איך להשפיע בצורה נכונה מבלי לפגוע במטרה.

אגב, יש אנשים שחושבים שגלעד עובר בשבי עינויים קשים. לי באופן אישי אמנם אין אינפורמציה מוכחת, אבל היום זה לא מה שהיה פעם. לחמאס חשובה מאוד התדמית שלו בעיני העולם. אז תרגעו.זה לא מה שאנחנו יודעים על שבויים ממלחמות קודמות בסוריה ובמצרים.

אני מאמינה שאם כל זה היה נעשה בשקט ובדרך אחרת, גלעד שליט כבר מזמן היה בבית . אבל אנחנו כנראה חייבים לסבך עיניינים, אולי זה חלק מהאופי של העם שלנו. אין ספק שהתועלת של הקמפיין הזה מתבטאת קודם כל בתמיכה המסיבית שמשפחת שליט מקבלת, שזה דבר חשוב כשלעצמו. ויותר מכך, אנחנו מוכיחים לעצמנו איזה עם נפלא אנחנו, כמה אנחנו מאוחדים. אבל המחיר הוא ששליט יחזור הביתה הרבה יותר מאוחר ממה שזה היה יכול להיות (אני לא רוצה לחשוב על משהו גרוע מזה).

לסיום, תקראו את הפוסט הזה של רביב דרוקר שפורסם בדיוק לפני 4 חודשים ב- 26.12.09. And i rest my case.