הסיפור של ליה

הלו ? אנשים!

מה קורה ?

טוב עכשיו אני מעלה לכם את פרק 4,

אני נורא מקווה שתגיבו הרבה!

תהנו ..

פרק 4

לא הבנתי מדוע ערן משך אותי אליו.

פתאום, שמתי לה שהגוץ שלו ממש צמוד לגוף שלי ושהוא מסתכל עלי.

חשבתי לעצמי ; מה הולך לקרות עכשיו ? האם הוא ינשק אותי ? האם הוא יציע לי חברות ?!

לא הייתי מוכנה לסבול את המחשבות האלו. אני באמת באמת מחבבת את ערן אבל רק כידיד טוב. אני לא מוכנה לאבד אותו ושנהיה חברים, הוא חשוב לי מידי, הוא הידיד הטוב היחיד שלי, שאני יכולה להיות איתו עצמי.

עם כל שאר ה'ידידים מהשכבה' שלי, אני סתם צוחקת, הם ידידים שלי כי אנחנו בשיעורים ביחד לפעמים, לפעמים מבקשים ממני עט, מחק, לפעמים אני מבקשת מהם, ולפעמים הם מעתיקים ממני או אני מהם שיעורים. אני בטוחה שאם מישהו ישאל אותי ; 'מה אתה יודע על ליה אלדר ?'הם יאמרו 'שהיא ממש סבבה' ולא יותר מזה, הם לא באמת מכירים אותי. אבל ערן כן מכיר, איתו יכולתי לצחוק ולהיות אני עצמי.

ערן הסתכל עלי ואמר ;

"ליה, למה את כולך מסמיקה ?"

לא שמתי לב שהסמקתי, ואני ממש לא מקווה שזה היה משפט פתיחה של משהו.

ואז ערן החל לצחקק.

"את עיוורת או משהו ?" אמר בלעג.

לא ידעתי מה לומר, ידעתי שהוא מחכה לתשובה כל שהיא. אז מיהרתי ואמרתי ;

"מה ?"

ערן צחקק כעט יותר חזק.

"תסתכלי לאן את הולכת! כמעט דרכת על קקי!"

הייתי המומה. לא ציפיתי שזה מה שיקרה. כבר חשבתי לי על דרך התחמכות.

ערן התפקע מצחוק. אני לא יודעת ממה יותר, מהטיפשות, השוק וההסמקה שלי, או, יותר מזה שכמעט דרכתי על קקי.

הייתי חייבת לצחוק יחד איתו, כי זה היה מצחיק לראות אותו נשפך מדבר כזה.

"מיי הירואו!" אמרתי והתחלתי לצחוק.

הגענו לתחנת האוטובוס הכי קרובה למכולת. שם אני וערן נפרדנו זה מזה.

"אני לא רוצה שתחמיצי שבוע הבא שוב את תהליך הגביעה שלי." צחק ערן.

"אל תדאג אני אבוא לפעולה." אמרתי"

"ת'שבעי" אמר ערן.

"מבטיחה." אמרתי אני.

אני לא אוהבת להישבע, אפילו אם זה בצחוק כמו עכשיו. אז אני רק מבטיחה. אני לא יודעת למה אבל בראש שלי, להישבע זה יותר גדול מהבטחה ועוד יותר גדול זה להישבע במישהו. אני לא אחת שמשקרת ואני בדרך כלל מקיימת את הבטחותי, אז אני מבטיחה.

לא יכולתי להמשיך ולדבר עם ערן, האוטובוס שלי הגיע.

עליתי לאוטובוס שהיה לצערי מפוצץ באנשים. אני לא אוהבת שאוטובוס מפוצץ באנשים, אץ אחד לא אוהב. כי אז אני חייבת להתיישב ליד מישהו. אני לא יכולה לדעת מי. וזה צריך להיות הראשון שאני עוברת לידו ורואה שלידו יש מקום פנוי. המון אנשים משונים יש באוטובוס. מהניסיון שרכשתי לעצמי יש כאלו שמריחים רע, ויש  כאלו שזה מריח כאילו הוא עכשיו חזר מהמשביר וניסה את כל הבושם במדף. יש כאלו לא נחמדים ויש כאלו שנועצים מבטים ויש כאלושחושבים שהם לבד ומרשים לעצמם לצעוק בפלאפון. ויש עוד מלא סוגים שאני לא אוהבת לראות או יותר גרוע, לשבת לידם.

התקדמתי לי בשביל באוטובוס הצפוץ, מצאתי לי מקום ישיבה.

ניגשתי אל המקום התיישבתי ולפני שהספקתי להישען על המשענת, נפל מכיסי הפלאפום על הרצפה. התכופפתי לקחת אותו וכשהתיישבתי וסוף סוף נשענתי על המשענת של הכיסא סובבתי את מבטי לראו מי יושב ליידי ו...... נווה ישב לידי!!!!

הייתי די המומה, לא ציפיתי לזה ועוד נזכרתי שהפלאפון שלי נפל על הרצפה! איזה מגושמת אני! רק לי זה יכול לקרות!

"היי ליה..." נווה  אמר וחייך לעברי.

"הי! מה קורה ?" שאלתי בנימוס.

"הכל טוב, אז.... מאיפה את חוזרת ?" שאל נווה.

מוזר. הוא נראה נבוך כששאל, משום מה תמיד חשבתי שגם הוא די מאוהב בי. ובגלל זה הוא ניתק איתי את הקשר. היו לי שתי אופציות ; או זה, או שבתחילת כיתה ז', הוא כל הזמן אמר לי שלום ואני לו, אבל... בגלל שאני ממש טופשה ומתנהגת מוזר למי שאני אוהבת ודי במגעילות כל הזמן, אמרתי לו 'שלום גם לך!' נדמה לי, אני ממש לא בטוחה, שזה לא היה בטון הדיבור הכי מקסים שיכול להיות לי.

עכשיו אולי יש לי הזדמנות לתקן את הרושם הרע שיצרתי.

"עכשיו אני חוזרת מהצופים." אמרתי בחביבות. "ואתה ?" שאלתי.

"אני חוזר עכשיו מחוג נגינה." אמר.

"ממתי אתה מנגן ?" שאלתי מרגישה די מוזר.

"האמת... זה השיעור הרביעי שלי. אמר נווה והוסיף ; "אגב, זה היה ערן שם שחיכה איתך ?" שאל נווה, טיפה נבוך.

"כן" צחקקתי, "אתה זוכר אותו ?"

עכשיו הוא צחק.

"בטח שאני זוכר!" ענה והעביר יד בשערו.

נווה גבוהה, גבוהה מאוד, שערו די ארוך וכהה יחסית לבנים אחרים מהשכבה , יש לו עיינים חומות כהות, אף פעם לא יצא  לי עדיין לעמוד ממש קרוב אליו ולהסתכל לו ישר לעיינים, רק מרחוק.

"הוא החבר הכי טוב שלי! את יודעת שהוא מתכנן לעבוד לאלונים ?" שאל.

אני לא יודעת ממה הייתי בשוק עכשיו יותר, מזה שאני יושבת עם נווה עכשיו באוטובוס ואנחנו מדברים על ערן, או על העובדה שערן מתכנן לעבור לבית הספר שלי, והוא לא סיפר לי.

"לא, אתה רציני ?" שאלתי עדיין בשוק.

"כן, אבל אל תגלי, כי זה לא בטוח וגם, אל תגלי לו שסיפרתי לך, אולי הוא רצה להפתיע."

עכשיו כבר לא הייתי יכולה לברר את העניין עם ערן.

"טוב. אבל למה שיפתיע ?" שאלתי.

"כי... הוא... את יודעת..." אמר מנסה למצוא נושא אחר לשיחה.

עכשיו לא יכולתי לוותר הייתי חייבת לדעת.

"מה הוא ?" שאלתי.

נווה נאנח ואחר כך אמר ;

"הוא... די נראה לי, בעניין שלך"

פתאום נלחצתי, משתי סיבות, גם בגלל שנראה לי שהבנתי הכל.

נווה וערן, הרי החברים הכי טובים, נווה ראה שערן 'בעניין שלי' כנראה, וכנראה גם בגלל זה, החליט לנתק איתי את הקשר. די התעצבנתי מהסיבה הזאת. הסיבה השנייה, הייתה שידעתי עכשיו שאני הולכת לאבד את הידיד הטוב שלי, ערן.

מבלי שהספקתי להגיב האוטובוס נעצר, ונווה אמר ;

"טוב... אני חיב ללכת, ביי"

"ביי נדבר כבר יותר מאוחר" אמרתי, וחשבתי לעצמי שכאילו שזה באמת יקרה שנדבר יותר מאוחר.

~

הגעתי הבייתה, ניסיתי לסדר את הדברים בראש ולארגן אותם. ניסיתי לומר לעצמי שאני סתם ממציאה סיפורים ובכלל, אולי נווה טעה, הרי הוא אמר '.....די נראה לי....'

נשמתי עמוק, ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, להוציא את אלו מראשי.

התקלחתי, תכננתי איזה בגדים אני לוקחת למסיבת הפיג'אמות, אך לא הצלחתי להוציא את הסיפור הזה מהראש.

ארזתי לי את טיק הבגדים למחר ואת הכיבוד.

"זזתי לאלה." הודעתי לאמא.

"ביי ליה. אל תשכחי לחזור." צחקה אמא.

יצאתי לי מדלת הבית והתחלתי ללכת לכיוון הבית של אלה.

אל תשכחו להגיב D: