אני ועולמי הפנימי

אז לאחרונה הייתי עסוק, וחסר השראה.

לאחר זמן רב שבו לא פירסמתי שיר או פוסט כולשהו אני חוזר עם שיר חדש, שאני חייב להודות שאני דיי אוהב,

אשמח לתגובות.

רבים הם הכלובים שבנית לי,

רבים הם הכלובים שרציתי לחמוק מהם,

אך את שומרת אותי כבול,

צועק אל מעמקים,

האזיקים מייסרים את פרקי ידי המדממים,

והסורגים כה קרים,

כה שחורים ומנקרים.

אני רואה תמונה,

שכבר אינה שלמה,

אלפי נקודות אשר אני בונה מהן פזל,

שבו אני מצליח לראות את הדברים,

מעווטים ומכוערים,

שאותי דוחים ומפחידים ואני נדחק אל הסורגים,

מלטף את האזיקים,

שעתה נראים כבדים המכסים את הפצעים.

ואת לך עומדת ומכה על הסורגים,

כי את חושבת שאת מגנה עליי מאחרים,

אך את הורגת את נפשי,

לוקח את אנושיותי,

הופכת אותי לחיית מעמקים,

הסרה לביבים.