אני מסתכלת עלייך ומנסה להיזכר...
מה חשבת?
מה הרגשת?
מה חווית?
מה אהבת?
מה שנאת?
מה רצית?
האם היו לך מטרות?
מה רצית להיות כשאת תיהי גדולה?
ועכשיו, בעינייך את גדולה, בכל זאת עברו כבר 8 שנים.
כמה תמימות הייתה בך, כמה אהבה. את בסה"כ רצית אח או אחות, שיהיה לך עם מי לשחק, שלא יהיה לך משעמם.
רצית לרקוד, לשיר, לטייל, לשחק בגן השעשועים. רצית שכולם יגידו איזה ילדה טובה את וכמה את מצליחה בלימודים.
היית עצמית, אבל בכל זאת מפונקת. היית קוראת לאמא שתרחץ אותך, שתרדים אותך על הידיים, שתכסה אותך, שתספר לך סיפור, שתתן חיבוק, שתתן נשיקה...
וכמה היית נפגעת מכל מילה.
וכמה היית בוכה לאמא.
כמה תמימה היית...
ואיפה כל התמימות הזאת היום?!
לאיפה היא נעלמה?
באיזה שלב בגדילה ובהתפתחות שלך היא אבדה?
היא ברחה ממך, את אפילו לא שמת לב.
את לא יודעת היכן היא, את רק יודעת שהיא נהייתה אחרת.
יש בך עדיין תמימות אבל לא את אותה אחת. אותה תמימות שהייתה לך לעולם לא תחזור אלייך.
את מקומה החליפו ציניות, חוצפה, אגואיזם, חומרנות.
את רק חושבת מה את יכולה לעשות כדי שתרווחי כמה שיותר, כדי שחס וחלילה לא תפסידי, שלא תובסי.
מי שינסה לפגוע, לא יצליח. חלק גדול מהחום ומהאהבה שבך הפכו לקרח שאיש לא יוכל לשבור.
את כל הסיפורים של אמא החליפו חומרים מזדמנים. הם אלה שמרגיעים אותם עכשיו.
פעם תמיד היית מצטלמת עם חיוך, היו לך לחיים שמנמנות ומתוקות. הייית טבעית. את תמיד היית יפה.
ועכשיו רק עושה פוזות למצלמה, פרצופים מפתים, יש עלייך שכבה של איפור ומיליון חומרים על השיער.
כדי שיגידו איזה כוסית, זה רק מה שאת רוצה.
חבל שבאותם רגעים את לא זוכרת...
כמה היית יפה...
כמה היית תמימה...
כמה היית את.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
