אז אני בטוחה שהרבה רצו לדעת איך אני מרגישה או הגרסא שלי למה שקרה במפגש עם שיוון בשדה התעופה. (טוב אולי לא הרבה אולי רק קרמבו רצתה לדעת XD אז קרמבו הנה אהבתי אליך <3 ).
בכל מקרה כמו שאולי שמתם לב החלטתי לפרוש לקצת זמן מהפייסבוק אחרי כל מה שקרה, לא רציתי להיזכר בלילה הזה, לא רציתי לראות תמונות או סרטונים מהלילה הזה, לא רציתי לשמוע או לראות מה יש לאנשים שהיו שם להגיד בכלל, ולא רציתי שישאלו אותי איך היה כי לא רציתי לחזור על אותו סיפור שוב ושוב ושוב..
וזה למה אני אשכרה כותבת פה, בבלוג הזה שננטש נראה לי בתקופת החטיבה את כל הסיפור, המחשבות, הרגשות, האשמות והכעס.. כן כעס כעס נורא שאני מרגישה!
אני הולכת לפרסם את זה בכל מקום וככה אתם תדעו בדיוק מה אני חושבת על מה שקרה ומה אני מרגישה בקשר לאותו ערב ואני אחסוך מעצמי את עוגמת הנפש בלחזור על אותו סיפור שוב ושוב ופשוט אפנה אנשים לפוסט הזה.
עכשיו לפני שאני אתחיל אני רוצה להבהיר משהו מאוד חשוב:
זה הבלוג שלי! אני הולכת פה לכתוב בדיוק מה שאני מרגישה ובדיוק מה שאני חושבת בלי לתת דין וחשבון לאף אחד! לא משנה אם אני מכירה אתכם או לא, לא משנה אם אתם חברים שלי או אלא, וזה לא משנה אם אני אעליב פה מישהו או לא! כי אני עכשיו פה פורקת את כל הרגשות המחשבות האשמה והכעס הנוראי שיש בי בקשר לנושא הזה שהיה קבור בי במשך שבוע!!!
אלו הן הרגשות שלי אם תאהבו אותן או לא ולא ממש אכפת לי ברגע זה אם אני נשמעת כמו כלבה, שתלטנית, רכושנית, מתנשאת ואגואיסטית!
אני הולכת לכתוב את כל הדברים פה עכשיו ואני חושבת אולי יש אנשים שבאמת צריכים לקרוא את זה ואולי זה יכנס להם לראש שמה שקרה ומה שהם עשו זה לא נכון והם בעצם האגואיסטים המגעילים פה.
וטוב חשבתי הרבה מאיפה להתחיל.. והחלטתי שאני אתחיל מקצת רקע להכל:
מהרגע ששיוון צייץ שהוא בירושלים אני לא הייתי אותו דבר, בלילה הראשון לא הצלחתי להירדם וישנתי אולי שעתיים, אחרי זה פשוט התמוטטתי מעייפות בלילה השני אבל בבוקר לא רציתי לקום בכלל מהמיטה מרוב דיכאון. המצבי רוח שלי היו רכבת הרים שלא נגמרת הייתי מקבלת התקפי חרדה מטורפים ואז הוא היה מצייץ והייתי מאושרת לכמה שעות עד התקפף החרדה או הדיכאון הבא. באמת אני לא חושבת שאני יכולה לאחל לאף אחת שהאולטימייט באייס שלה יבוא לארץ, אתן לא רוצות את זה!!! בשלב מסויים רק רציתי שהוא יטוס מכאן כי פיזית ונפשית לא יכולתי לסבול את זה יותר. הייתי סובלת מסחרחורות ובחילות, בקושי הייתי אוכלת ובכללי היה נורא. והעובדה שכל העולם ואישתו לא הניחו לעניין הזה לרגע בהחלט לא עזר! מצאתי את עצמי רוב הזמן בטוויטר איפה שהיה עדכונים על שאר הלהקות שאני אוהבת ועל שאר הממברים של סוג'ו ושם יכולתי באמת להירגע ולדמיין שהמצב נורמלי, כי הוא לא!
וכן כל העולם דיבר על זה, אנשים שאפילו מעולם לא התעניינו בשיוון או בסופר ג'וניור פתאום יצאו למסעות חיפושים אחריו, התארגנו משלחות לשדה התעופה אפילו שלא היה בכלל בטוח שהוא יבוא ואני לא יודעת מה עוד, ואני בתור לא רק אלפית אלא בתור שיווניסטית והעובדה ששיוון הוא האולטימייט באייס שלה ממש ממש נלחצתי מזה! ככל שיהיו יותר אנשים במיוחד כאלה שלא באמת אכפת להן מימנו, ככה יהיה יותר בלאגן וככה אני לא אוכל באמת להיפגש איתו. פחדתי שבגלל שאנשים לא באמת אכפת מימנו והם באו רק בגלל שהוא איידול ומפורסם אז שהם לא יכבדו את העובדה שהוא בנאדם! שהגיע לכאן לחופשה!
ואני לא היחידה שדאגה ופחדה מזה, בלילה שבין שישי ושבת בהחלט היה עוד לילה חסר שינה מבחינתי מלא בחרדות רעידות בחילות ופחדים.
וכל זה לא גרם לי לוותר! ידעתי שאני אגיע כל פעם לשדה התעופה כדי שאוכל לנסות להיפרד מימנו, קניתי לו מתנה ואפילו נתתי אופציה לאנשים לשלוח לו מכתבים דרכי, הדפסתי בעצמי מדפים ודיו שבאו מהכסף של המשפחה שלי ושלי מכתבים בשם בנות אחרות להביא לו כי רציתי להראות לו תמיכה, אבל קיבלתי רק 4 מכתבים וגם זה בקושי... ועוד מכתב אחד שאני לא מחשיבה כי כל מה שהיה כתוב שם זה רק איך היא לא מעריצה שלו ואם הוא יכול למסור הודעה ללהקה אחרת שהיא אוהבת שזה לגמרי מגוחך לא מתחשב ומגעיל מצידה לכתוב את זה! היה עדיף שהיא לא הייתה כותבת כלום אם היא לא יכולה לכתוב מכתב תמיכה פשוט! האמת ציפיתי לקצת יותר שיתוף פעולה זה לא שזה לוקח יותר מדי זמן מאף אחד ואני מכירה אלפיות אז זה לא שחסר, אבל נו אני לא נכנסת לזה וזאת החלטה אישית של כל אחד. בואו נחזור לעניין.
אחרי שכבר הסברתי את המצב הנפשי והפיזי שהייתי בו אני מניחה שאתם יכולים לנחש שאכפת לי משיוון, הוא חשוב לי ושאני הייתי תשושה פיזית ונפשית מהכל אבל הייתה לי תקווה גדולה בלב, חלום שאוכל סוף סוף לפגוש את האולטימייט ביאס שלי אחרי שפספסתי אותו בצורה כל כך טרגית בפעם הקודמת עכשיו אני יכולה לכפות על זה ולעשות לעצמי חוויה מתקנת!
והנה הגיע יום שבת, יום שבו לא הצלחתי להכניס פיזית שום דבר לפה חוץ מאולי 1-2 כוסות מים במשך כל היום. היו לי סחרחורות ובחילות וחרדות נוראיות למה שיהיה, במיוחד בגלל כל האנשים שראיתי שמתכוננים להגיע ורק קיוויתי שזה רק מילים והם בסוף יתעצלו להגיע. הרי למה לך לנסוע במוצ"ש ולבזבז שעות על גבי שעות בשדה תעופה בלחכות למישהו שאפילו לא אכפת לך מימנו? מה רק כי הוא מפורסם? כי הוא איידול? אין בזה שום היגיון! אתה לא אוהב את הלהקה, אתה לא מכיר אותו ודוגרי לא באמת אכפת לך מה קורה לו או ללהקה שלו. אז למה פתאום להאמץ כל כך זה מעבר להבנתי. אלפיות אני מבינה הן מכירות אותו הן מעריצות של הלהקה, אבל סתם אנשים שלא באמת אכפת להם, חלקם באים בבגדים של להקות אחרות, אפילו מישהו שאל אם הוא זמר בכלל... אתם עושים צחוק?! באמת?! אם אתם אפילו לא יודעים מה הוא עושה ולמה הוא מפורסם אז למה לעזאזל אתם שם?! למה באתם אני לא מבינה את זה באמת למה להרוס למי שכן אכפת?! למה להרוס למעריצים האמיתיים?! ולא רק זה אלא להראות מולו שלא אכפת לכם באמת מימנו והוא רק דרך תקשורת לקבוצות אחרות או איידולים אחרים זה הדבר הכי מגעיל שאתם יכולים לעשות! אם כבר עשיתם את המעשה הלא הגיוני הזה ולבוא עד לפה לאיידול שלא אכפת לכם מימנו למה לעזאזל אתם עוד מראים את זה מולו בפומבי?!
והנה יום שבת ואני רואה שאנחנו כבר קבוצה גדולה אבל אני לא חושבת שעד שהוא הגיע הבנתי באמת כמה גדולה! כי כולם היו מפוזרים ורק כשהוא הגיע כולם התאגדו.
הוא הגיע כשכבר כמעט התייאשתי, ישבתי שם עם הבחילה שלי על הרצפה ופתאום רז רצה אלינו לאסוף את התיקים שלה והיא אומרת לנו שהוא הגיע. באותו זמן חשבתי שהיא צוחקת עלי, לא באמת האמנתי שהוא שם. ואז קמתי אספתי את הדברים שלי הסתובבתי והנה הוא שם. יחד עם המדריך שלו דוחף את העגלה עם המזוודות עם החיוך המופתע והביישן לכל המעריצים שהיו שם, אומר לנו (בדיוק כמו שציפינו) שהוא רק מכניס את המזוודות והוא מיד יתפנה אלינו. ואני נשבעת שאני לא חושבת שבאמת קלטתי מה הולך סביבי, הוא היה שם מולי! והקול שלו ועוד באנגלית! אם הייתי לבד או עם קבוצה קטנה בטח הייתי קופאת שם במקום ולא יודעת מה לעשות, פעלתי על אוטומט כי לא הייתה לי ברירה עם כל האנשים. אז הלכנו לחכות לו וראינו אותו עובר את התשאול הבטחוני והולך למסור את המזוודות שלו, וכל הזמן הזה רק נלחצתי יותר ויותר ורק לא נשמתי יותר ויותר ורציתי שהזמן יעצור כדי שאני שניה אוכל לקלוט מה יש מולי. שהוא שם הוא חי ונושם וזז ומדבר ו.. קיים! והוא מולי ואנחנו במרחק מגוחך אחד מהשני. ואז התחילו הבעיות. הסימן הרע הראשון היה שהוא שם על עצמו את המסיכה, מי שמכיר או עוקב אחרי שיוון יודע שהוא לעיתים רחוקות שם מסיכה כשזה לא מינוס טרליון מעלות או משהו כזה, אפילו כשיש לו זיפים. והתאוריה שלי היא שהוא פחד שעוד אנשים יזהו אותו מעבר או שינסו לגשת אליו כשהוא יתחיל לטייל בדיוטי פרי ודברים כאלה. דבר רע שני היינו הרבה אנשים וזה הפריע, בהתחלה אני בעצמי הרחקתי את כולם מאיפה שהוא היה כדי שאנשים אחרים שגם עולים לאותה טיסה יוכלו לעבור בצורה חופשית אבל זה לא עזר, המדריך ביקש שנחכה מול הכניסה לשיקוף בשבילו והוא יתפנה אלינו. אז התחלנו לנוע לכיוון שם ובאמת האמנתי וידעתי שברגע שהוא יתפנה הוא יתן לנו מזמנו, כי זה שיוון והוא מאוד מתחשב במעריצים ואכפת לו! וכל מי שידעה את זה כי באמת אכפת לה מימנו חיכתה כמו שביקשו מימנה. אבל לא, ברגע שהוא מסר את המזוודות והוא היה בדרך לשיקוף חבורה של בנות מגעילות ומעצבנות פשוט רצה ועקפה אותו, עצרה אותו מלהתקדם. עכשיו לי פאקינג לא אכפת למה היית שם! כל תירוץ שתגידו לא יעזור לכן, להגן עליו רק להצטלם רק לדבר רק לשאול משהו.. בולשיט! פשוט בולשיט! פשוט לא כיבדתן את הבקשה הפשוטה שלו! ומי שבאמת שילמו את המחיר הן המעריצות האמיתיות שלו כמוני שפשוט חיכו חסרות אונים איפה שהוא ביקש ולא ידעו מה לעשות! כי אנחנו לא נלך אליו ולא נכבד את הבקשה שלו ומצד שני הבנות האלה שמתנהגות כמו חבורת עלוקות מוצצות דם פשוט לוקחות את כל הזמן הגם ככה מועט שהיה לנו איתו ופשוט מתנהגות בצורה הכי מגעילה שיש! (אני חושבת שלא ממש נחוץ לציין שבשלב זה התחלתי כבר לבכות מתסכול) אבל לא זה לא הספיק להן! כשסוף סוף הוא הצליח כן להתקדם הן פשוט נצמדו אליו! ולא עזבו אותו, אני זוכרת שפשוט ניסיתי לדחוף אנשים אחורה לא בגלל שרציתי להתקדם אלא פשוט כי רציתי שיהיה לו יותר מקום! קצת מרחב אישי! אבל הייתי חלשה מדי נגד כולן וגם הייתי בסערת רגשות לא יכולית באמת להתרכז בכלום או לתפקד נורמלי כי הוא היה פאקינג שם! אבל לא שמחתי פשוט נשבר לי הלב, מהכל! מהעובדה שאני לא יכולה להתקרב אליו ולתת לו את המתנה והמכתבים ולאחל לו "חג מולד שמח", שלא יכולתי להגיד לו אפילו במשפט אחד פשוט כמה הוא חשוב לי וכמה אני מעריכה אותו. אבל יותר מכל דבר היה הפרצוף שלו. שיוון הוא בנאדם מעוד מנומס ומתחשב, ראו שהוא מראה סבלנות לכל מי שהיה שם אבל מעל לכל ספק פשוט ראו שהוא היה מבוהל, הוא היה לחוץ, הוא לא ציפה לזה הוא לא רצה את זה והוא בהחלט לא היה שמח לראות אותנו. לכן הוא גם כל כך מהר עבר ישר מעבר למעקה של הבידוק והתעקב טיפה ממש בדלת של הכניסה. וזה שבר אותי פשוט שבר אותי. כל הבנות האלה שבכלל לא אכפת להן מימנו פשוט הרסו לגמרי את הכל וזה הגיע לרמה שהוא לא רצה בכלל לפגוש אותנו הוא רק רצה להיכנס ולהיות שוב לבד בשקט אם המרחב האישי שמגיע לו!!! ואני לגמרי מבינה אותו! ולי לא אכפת מה יש לכן להגיד כי אין שום תרוץ להתנהגות שלכן! בסוף התייאשתי רק רציתי שיקבל את המתנה ואת המכתבים, התייאשתי מכל דבר אחר. למזלי מאיה שבאמת אני לא יכולה להודות לה מספיק אין לי דרך שאני אוכל היי פעם באמת להחזיר לה אני חושבת לקחה מימני את המתנה והמכתבים ולא התייאשה עד שהוא קיבל אותם והכניס אותם לתיק שלו. אם הוא פתח, אהב או קרא את זה אני לא יודעת אבל אני מקווה שהוא אהב את המתנה לפחות... ברגע שמסרתי למאיה את המכתבים הבנתי שאין ברירה אין מה לעשות, העובדה שלא הצלחתי להפסיק לבכות לא עזרה והעובדה שככל שהמשכתי להסתכל על הפרצוף הלא מאושר שלו רק נשברתי יותר ויותר. פשוט הלכתי לצד התיישבתי והתחלתי לבכות וליבב ולהיות הדבר הכי פטאתי ואומלל שאפשר. אז הנה אפשר להכניס גם השפלה בפומבי לרשימת הדברים הגרועים שקרו. לא עניין אותי כבר כלום פשוט הייתי שבורה זועמת מאוכזבת ואין עוד מילים שבאמת יכולות להביע את הרגשות שלי באותו רגע.. יודעים מה זה לא רק לאותו רגע, אלו רגשות שאני עד עכשיו מרגישה! אני פה עם דמעות בעיניים ואני פשוט רותחת מזעם!
למה, למה לעשות דבר כזה?! עזבו לא אכפת לכן מימנו הרי את זה כבר הבנו ולא משנה מה תגידו זה לא ישכנע כי מעשים חזקים יותר מכל דבר אחר ואני ראיתי את המעשים שלכן! אז למה לעשות את זה לאחרים שכן מעריצים וכן אכפת להן מימנו, למה לעשות את זה לי?
אני פשוט לא מבינה למה לעשות את כל זה למישהו שלא אכפת לכן מימנו ואז בדרך לפגוע בצורה כזאת במי שכן אכפת! להרוס ככה חוויה שהייתה יכולה להיות מיוחדת, חלום שיתגשם! למה? כי אתם מקנאים? כי סתם אתם רוצים להגיד שפגשתם איידול אפילו שאתם אפילו לא יודעים מי הוא? אני באמת לא מבינה איזה סיבה מוצדקת יש לדבר הזה, כי תחלס? אין סיבה! פשוט אין! ואני כל כך כועסת וזועמת ואני פשוט שונאת את כל מי שהיה שם! כל הילדות המפגרות או הנשים המגוכחות שאפילו לא מכירות אותו ופשוט באו והרסו הכל!
ועוד האומץ לבוא אחרי זה אלי ולהגיד לי דברים "אני מבינה" או "גם אני לא הצלחתי להצטלם איתו זה בסדר" וכ'ו. אז דבר ראשון: לא, אתם לא מבינים! כי הוא לא האולטימייט שלכן! אז אל תגידו את זה בנסיון לנחם אותי. דבר שני: נראה לכם שמה שאכפת לי זה התמונה? ככה אתם באמת חושבים שהערכה והאהבה שלי לבנאדם הזה נמוכה ורדודה?
אני לא אשקר, כמובן שרציתי תמונה וחתימה מימנו, אני לא סחבתי אלבום ומצלמה לחינם הרי. אבל זה בהחלט לא היה ההפסד הגדול שלי. כאב לי שלא יכולתי לתת לו אישית בצורה מכובדת ויפה את המתנה ולהסביר לו למה נתתי לו אותה ומה יש בה, שלא יכולתי להגיד לו תודה על כל מה שהוא עשה בשבילי בלי לדעת את זה בכלל, להגיד לו כמה הוא חשוב בשבילי וכמה אני מעריכה אותו. אבל הכי כאב לי והכי רציתי, שהוא יסיים את הטיול הזה בצורה טובה ומספקת. שיהיה לו כיף ושמח לראות שיש לו מעריצים, ויותר מכל דבר אחר, שהוא יחייך. החיוך הזה הוא מה שהתחיל את הכל ויותר מכל דבר אחר רציתי שהוא יחייך אפילו אם זה לשניה לכיווני. שהוא יסתכל עלי ויחייך אפילו אם זה לשניה, חיוך אחד. חיוך עם גומות, חיוך שבו העיניים נהיות 2 ירחים קטנים, חיוך שאומר "אני שמח שאת תומכת בי", חיוך שפשוט יאיר את כל החדר.
כן, חיוך זה מה שהכי רציתי מימנו! ולקחתם לי אפילו את הדבר הקטן הזה. לקחתם אותו כשכבר כמעט יכולתי להחזיק בו וקרעתם אותו לגזרים! בלי בושה, בלי רחמים בלי מחשבה בכלל בלי שיהיה לכם אכפת!
אז בסדר הרי ברור שלא אכפת לכם מאיך שהוא מרגיש ומימנו. אבל לא יכולתם אפילו קצת להתחשב בחברות שלכן, באנשים שאתם יודעים שאכפת באמת מימנו וברגשות שלהן. חטפתן חלום וקרעתן אותו באכזריות.
ואתם רוצים הוכחה? טוב מזל ששיוון מספיק גבר ובחור מדהים שהוא יעלה אשכרה תמונה אם כולם (משהו שאני בחיים לא הייתי עושה ועוד כותבת תודה אחרי כל זה.. אבל כמו שאמרתי הוא ג'נטלמן ובחור מדהים והוא פרסם את התמונה), תגדילו את התמונה ותסתכלו טוב טוב, אתם תראו שהאלפיות נמצאות מאחורה לרוב ואין אחת שקרובה אליו באמת. (אני גם שם... לפחות המצח שלי).
אני לא רוצה אפילו לחשוב כמה פעמים בכיתי על הערב הזה, והנה אני בוכה פה שוב עכשיו. זה פשוט נוראי אני לא בטוחה מה יותר גרוע כשפספסתי בפעם הראשונה הזדמנות מדהימה לדבר איתו או שהייתי בדבר המזוויע הזה.
אני באמת לא יכולה להבין אותן... היינו בערך 40 בנות, אני בטוחה שחצי מהן לא היו אלפיות אם לא יותר, ואני פשוט לא מבינה את זה. אני בחיים לא אסע לשדה תעופה ואחכה שעות לאיידול מלהקה שלא באמת אכפת לי מימנה, דבר ראשון כי אני לא מעריצה שלהם אז אפילו אם זה איידול אין לי סיבה אמיתית לנסוע ולחכות שעות בלי לדעת אם הוא מגיע או לא. למה לי? זה לא הגיוני בכלל. ודבר שני אני לא הייתי באה כדי שלמי שבאמת אכפת מימנו תיהיה הזדמנות לאינטרקציה אמיתית איתו! כי להם יהיה הרבה יותר חשוב לקבל את ההזדמנות הזאת מלי אז למה לי לעמוד בדרכם? אבל עזבו אולי אני סתם חושבת מוזר ואני בעלת תפיסה מפגרת וכל שאר הבנות האלה צודקות שהן עושות את זה.
אז זהו, אני חושבת... השעה רבע לחמש לפנות בוקר וזה כבר פתאטי שאני בוכה בשעה כזו מול המחשב אז אני אסיים את הפוסט שלי כאן. גם ככה אני עייפה מדי מכדי לחשוב על עוד משהו אפילו שבטח פספסתי משהו.
וכמו שראיתם, לא הייתי עסוקה בלהיות נחמדה, פשוט שפכתי הכל אתם יכולים לאהוב את זה או לא אבל אלו הרגשות שלי והתחושות שלי ומה שאני ראיתי מהערב הזה. ואני עומדת מאחוריהם! אתם יכולים להגיב כמה שמתחשק לכם, תגובות טובות או רעות או תרוצים אבל אני לא בטוחה אם אני אגיב בכלל. פשוט כי אני חושבת שכתבתי כאן הכל ואם אני אגיב שוב אני אחזור על עצמי וחבל. אני לא רוצה לחזור ולדון בנושא הזה יותר, מבחינתי הפוסט הזה הוא סגירת מעגל ואני לא אדבר על הערב הזה שוב. אני מקווה שאתם מבינים.
בכל מקרה זהו אני הולכת לפרסם את זה וללכת לישון.
ובנוגע לבלוג הזה... אני אולי אחזיר אותו לחיים אני לא ממש בטוחה. נאא נראה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~BARA MIKUO~