פרק 2-
היום המיוחל הגיע..
לקחתי איתי תיק עם הבגדים אותם אלבש הערב.
וכמובן איפור..
"ביי אמא"אמרתי ויצאתי מהבית.
ראיתי את לורן עומדת מולי ומנפנת לי.
"היי"חייכה.
"הכל פה?"שאלה בשקט,מצביעה על התיק.
"כן"סיננתי.
"בואי כבר"הוספתי.
"אז ככה:כסף יש?"שאלה.
"יש"
"בגדים יש?"שאלה.
"יש"
"כרטיסים יש?"שאלה.
"יש"
"התלהבות יש?"
"כרגע,לא ממש"
נכנסנו אל לורן הביתה..
שלמרבה הפלא לא היה בפנים איש.
"בואי..תתלבשי בזריזות ונצא"אמרה
"יש לנו נסיעה ארוכה"הוסיפה.
-לאחר דקות ספורות-
יצאתי מהחדר
ואילו לורן הפנתה את מבטה אליי.
"נייס"הרימה אגודל.
"טוב יאללה,זזים?"שאלתי.
"כן"חייכה.
(זה מה שלבשתי:)
נעמדנו מול האולם הגדול שניצב מולנו.
"וואי לורן,התור ארוך"סיננתי.
"בואי כבר!"משכה אותי.
נעמדנו בתור.
-לאחר כרבע שעה-
"כמעט הגענו"מלמלה לורן בהתרגשות.
"כרטיסים בבקשה"הסלקטור נעמד מולנו.
"סוף סוף"סיננתי.
הסלקטור חייך ולורן הגישה לו את הכרטיסים.
"כנסו"אמר ונכנסנו.
היה עוד איזה מישהו בכניסה שחילק את האורות הזרחניים הללו.
היה חושך באולם,כשלפתע היה רעש של גיטרה חשמלית ברקע.
"מה שלומכם,ניו-יורק?"מייקל צעק לתוך המיקרופון.
צרחות נשמעו במקהלה.
והמצלמות עברו על פני המעריצים.
התרגשתי כלכך שלא שמתי לב שהקרינו אותנו על המסך.
ואילו מייקל עומד המום.
"נטלי?"שאלה לורן.
"נטלי!"צעקה לורן והסבה את תשומת לבי.
היא הצביעה על המסך.
עיניי נפערו:
"רוצי"לחשתי לה.
כשבאתי לברוח,היא משכה אותי חזרה:
"הם מסתכלים עלינו"מלמלה.
"פשוט תחייכי ותנופפי בידיים,כמו מעריצה."סיננה לי לורן.
עשיתי כמו שהיא אמרה.
הם הסתכלו עלינו עוד כמה שניות בודדות.
והתחילו בהופעה.
"זהו לורן,אני לא מקשיבה לך יותר בחיים!"סיננתי.
היא הביטה בי בחיוך מצטער.
לפתע הפלאפון שלי צלצל.
"לא יאומן,אפילו אמא ראתה את זה"סיננתי והבטתי על הצג.
'אמא' היה כתוב.
"תלכי לענות לה"צעקה לורן מבעד לרעש.
והמשיכה להניף אגרופים באוויר,מתלהבת..
בלית ברירה יצאתי...
הבטתי הפלאפון אשר צלצל ללא הפסקה.
"על החיים ועל המוות"סיננתי.
-
-"הלו?"-
-"הלו,נטלי?"-
-"כן"-
-"מה את עושה שם?"-
-"אנ-.."-
-"את לא מבינה כמה מסוכן היה לנסוע לשם לבדך?"-
-"אני בט-.."-
-"וכאילו שזה לא מספיק את גם שיקרת לי"-
-"תשמע-.."-
-"אל תעני לי אפילו!,חצופה"-
נאנחתי אנחה עמוקה.
-"אם תירגעי..אני אסביר לך מה קרה"-
-"אין מה להסביר פה,את ברחת מהבית בשביל לבלות"-
-"אסור לי?"-
-"מותר לך,אבל אל תשקרי לי אפילו אם היית יודעת שלא הייתי מרשה"-
-"בדיוק בגלל זה לא אמרתי לך,כי את אף פעם לא מרשה לי,שום דבר"-
-"מותק.."-
-"ביי אמא"-
-
ניתקתי לה והרגשתי את הקור חודר לעצמותיי..
הסתובבתי ובאתי להיכנס.
"את לא יכולה להיכנס"אמר המאבטח-..
כאשר באתי להיכנס.
"אבל אתה ראית שהרגע יצאתי משם"
"יש לך כרטיס?"שאל.
"ובכן,כן"מלמלתי מחפשת.
"שיט,הוא נמצא אצל לורן,חברה שלי שנמצאת בפנים"אמרתי לו.
"אז תצטרכי לחכות לה כאן"אמר בחיוך והתיישב חזרה.
אני לא מאמינה, התגנבתי החוצה בשביל להנות
וכל מה שאני מקבלת זה מזל נאחס.
"תקשיב אדון שומר..
חברה שלי שכנעה אותי לבוא לפה-..
לשקר לאמא בשביל זה,לחכות בתור הענק שהיה..
להידחס בין אלפי מעריצים של הלהקה של אח שלי-..
ולהתקשר לאמא המודאגת שראתה אותי על המסך הגדול בפנים,אחרי שחברה שלי
גררה אותי לזה,רבתי עם אמא שלי,וקר לי,ואתה לא נותן לי להיכנס"סיימתי עצבנית.
"הוו..זה מרגש והכל,אבל לא נראה לי שזה יכניס אותך פנימה,
אלא אם כן יש לך כרטיס"ענה.
"ראארר,מה אתה לא מבין בזה שחברה שלי מחזיקה בכרטיסים?!"כעסתי.
"היי ג'ו"נשמעה צעקה מבפנים,שהסיחה את דעתו.
מה שגרם לי לקפוץ פנימה בריצה מטורפת.
"היי!"צעק השומר והחל לרוץ אחריי.
כמו מטורפת פרצתי אל תוך האולם בו התקיימה ההופעה..
התערבבתי בין המעריצים בכדי שהשומר הדפוק ההוא לא ימצא אותי.
"היי!,לא להידחף"סיננה איזה אשה אחת מלפנים.
"זוזי,גברת"עניתי לה ודחפתי אותה.
מייקל אשר עמד על הבמה,המום ממני בשנית.
החל לצחוק...
פתאום הרגשתי זרועות ענקיות מרימות אותי.
"היי,עזוב אותי"צרחתי.
וככה מצאתי את עצמי,יושבת במקום כלשהו מאחורי הקלעים.
"חשבת שזה יעבור לך בקלות?"שאל השומר יושב עם הרגליים על השולחן.
"אתה תראה,פיטר ישחרר אותי ויכריח אותך להתנצל בפניי"כעסתי.
"הו באמת?"שאל מניח רגליו על הקרקע.
"כן"מלמלתי,עוקבת אחר צעדיו.
"כי זה לא נראה שמישהו מנסה להוציא אותך"צחק..
"אבל הוא יבוא"סיננתי.
"כשהוא יבוא,אז הוא יבוא"ענה והדליק את הטלויזיה הקטנה ממולו.
'כבר עברה שעה הוא לא בא..על מי אני עובדת?,הוא לא יבוא'חשבתי.
לפתע הדלת נפתחה בטריקה.
"נטלי אן ג'ונסון,תמיד חייבת לעשות צרות,הלא כך?"פיטר נכנס כקובע עובדה.
הבטתי בו מחייכת חיוך מובך.
"באתי לקחת את המופרעת הקטנה הזו"פנה בחיוך אל השומר המפגר,ופרע את שיערי.
"יש לך אישור,אדוני?"שאל השומר וקם ממקומו.
ואילו פיטר הושיט לו את המסמך.
"ובכן,ניצלת"חייך אליי.
"להתראות"אמר ויצאנו.
"אמא דיברה איתך,הא?"שאלתי.
"היא לא הייתה צריכה,למרות שכן"ענה מחייך.
צחקתי.
"אין על האמא הזאת,היא משהו"אמרתי.
הוא חיבק אותי מהצד.
"מתי תפסיקי לעשות צרות,הא?"שאל.
"מתי?"הוסיף בלחש.
הוא עצר מונית והכניס אותי פנימה:
"להתראות מתוקה"אמר וסימן לנהג ליסוע.
נכנסתי הביתה בשקט בשקט,
אך לפתע צלצול פלאפון רועש העיר אותי מהעייפות בה שררתי.
ולפני ששמתי לב נדלקו אורות ואמא עומדת מולי,כועסת.
הבטתי בה.
"סליחה שניה"מלמלתי מסמנת עם היד שתחכה ועניתי לשיחה.
-
-"הלו?"-
-"הלו,ימשוגעת אחת,איפה נתקעת,תגידי לי?"-
כןכן,האחת והחופרת..לורן!
-"אני בבית"-
-"איך הגעת לשם?,אני עדיין באולם,מחפשת אותך מפגרת
איך הדאגת אותי יא טיפשה,להתקשר לפחות יכולת"-
-"לורן,נדבר מאוחר יותר,יאללה ביי"-
-"אמא שלך שם?"-
-"כן"-
-"אז ביי"-
אמרה במהירות וניתקה.
-
הסתובבתי אל אמא במבט מתחנן לרחמים.
"תמשיכי"מלמלתי אחרי שבחנתי את מבטה הזועם.
"את מרותקת,לשבועיים!"
"שבועיים?"
"עכשיו זה חודש"ענתה בשעשוע..
"לילה טוב"הוסיפה ועלתה לחדרה.
הבטתי בה המומה,חודש?..
למחרת:
"בוקר טוב אמא"ירדתי למטה בחיוך.
"בוקר טוב"ענתה.
"הלכתי לבצפר"אמרתי תופסת את הלחמניה הריקה.
"יום טוב יפה שלי"חייכה אליי ונשקה למצחי.
"ותזכרי,ישר הביתה..את מרותקת"אמרה.
"לא חשבתי שתשכחי מזה"
"אבל קיווית"גיחכה.
הבטתי בה בחיוך,שמחה שהיא לא כועסת עליי.
"ביי"עניתי ובאתי לצאת.
אך היא עצרה אותי.
"מאמי,כשתחזרי יש לי שיחה מאוד חשובה איתך"
"טוב,ביי"עניתי.
"ביי"אמרה ויצאתי החוצה,אל הרוח המקפיאה.
"נטלי!"צעקה נשמעה מאחור.
הסתובבתי ומי אם לא ג'ייל,ה'רכלנית' של הבצפר.
"היי ג'ייל"עניתי.
"תגידי.."התחלנו ללכת.
"את היית בהופעה של אחיך אמש?"שאלה.
"כן"עניתי,אין דבר המבייש בכך שהלכתי להופעה של אח שלי
בשביל לתמוך בו כאחות..
-לאחר דקה-
בולשיט.
"טוב"ענתה,כן גם אני בטוחה בכך שעד סוף היום
כל הבצפר ישמע וידע מכך.
ואני ארצח את לורן.
"אז.."
"אז?.."
"מה עושה?"שאלה שאלה כה מטומטמת.
"הולכת לבצפר.."גיכחתי.
"הא"ענתה.
"את יודעת שג'וש דואבנקו ומונה צ'ריש ביחד?"שאלה.
הבטתי בה בהפתעה מזויפת,מה לעשות?...כרגיל ריכלה.
"באמת?"שאלתי בתלהבות.
"כן"ענתה בהתלהבות.
"באמת באמת?"שאלתי בהתלהבות.
"כן,כן"ענתה בהתלהבות.
"טוב"עניתי באדישות.
לקחתי ביס מהלחמניה והמשכתי לתהות:
איך אני אהיה בלי מייקל?..הרי הוא המקור לכל הבעיות שלי.
והגורם שגם שומר עליי מהכל.
למרות שזה קצת מציק זה נחמד לדעת שיש מישהו ששומר עליך.
"היי"נכנסה קאמי לכתה,מביטה בי במבט מעוות.
"נחשי מה?"פנתה לחברתה,קלי.
"מה?"שאלה ההיא.
לא היה לי מה לעשות,אז הקשבתי לשיחתן.
"אני וג'יימס ביחד"קראה מאושרת.
"מה?"קראתי אני,סוגרת את הספר שלי בעצבנות.
"כן,מה קרה?"שאלה מתקרבת.
"את היחידה שמותר לה ליהנות?"שאלה.
כלבה מיוחמת שכמוה.
"לא אכפת לי מג'יימס האמת"עניתי,מופתעת מעצמי בעיקר.
"מה?"שאלה,נראה כאילו זה הפריע לה.
"אני לא צריכה אותו,יש לי חבר בי"ב..."אמרתי.
"י"ב אמרת?"שאלה מתעניינת.
"כן.."
"מי?"
"למה לך?כדי שגם אותו תנסי לקחת לי?,לא שתצליחי"עניתי.
"GET A LIFE"הוספתי.
"תודי שאת פשוט משקרת,ומקנאה בי"אמרה.
"את מחמיאה לעצמך יותר מידי"גיכחתי.
מה קרה לקאמי הקטנה והביישנית?..לא שזה ממש משנה.
קאמי הביטה בי המומה מעט.
"בואו בנות"אמרה והפמליה שלה השתרכה אחריה.
היא נראתה ממש כמו אנג'י,הילדה העשירה והסנובית.
"עוד שניה מלהיות כמו אנג'י"סימנתי לה בידי.
ואילו היא צחקה מפנה לי מבט חטוף,ועוזבת את הכתה..
נעלי העקב המרעישות שלה תקתקו עם כל צעד מרושל שעשתה.
"אה וגם...רואים שאף פעם לא עלית על עקבים"קראתי אליה.
פתחתי את מחברת השרבוטים שלי.
"היי פושעת"נכנסה לורן,מתיישבת על ידי.
"איזה פושעת?,כולה התגנבנו החוצה"סיננתי.
"לא על זה"אמרה כאילו אני אמורה לדעת.
"זה שצבעת למר גרינבאום את המשרד בגרפיטי"אמרה.
"מה?,איך זה קשור אליי?"שאלתי.
"כי כתוב שם 'בשנאה ממני:נטלי ג'ונסון'"ענתה.
"מה???אבל אנ-..אי-..?..אני לא עש-..רק רגע..את עובדת עליי?"שאלתי.
"ניראלך?..מה את מפגרת?..את לא זוכרת משהו שאת עוללת?"שאלה.
"אני לא זוכרת כי אולי לא אני עשיתי את זה?"שאלתי.
ואז לפתע שתינו סובבנו מבט אל הדלת:
"סייבר ג'וסף"סיננו שתינו.
-
אז ככה:סייבר ג'וסף זה ילד ממש דוחה,מגעיל
מפגר ומטומטם ודפ-..
"כבר הבנו טוב?..פשוט ספרי להם כבר"סיננה לורן.
קיצור..יצאנו פעם אחת,לא יצא,המפגר החליט שאני שונאת אותו
לאחר כך הוא החליט שאני אויבת שלו,וזה ממש מצחיק כי לרגע אחד ממש חיבבתי אותו.
"איחס נטלי,חיבבת את סייבר?"
"תסתמי כבר ותני לי לסיים"
"סליחה"
(*קריאת אנחה*)
אז ככה..סייבר היה איתי לכמה שניות.
ואז אח שלי מייקל בא ופוצץ אותו,ועכשיו הוא מאשים אותי בכך..
אני אפילו לא יודעת למה,אז לא לשאול,לורן.
וזה תעלול שלו,כי אין אפחד שמסוגל לעשות תעלול שכזה חוץ מסייבר
למרות שיש לא מעט ילדים ששונאים אותי כאן.
אבל אין להם שכל ו\או אומץ לעולל תעלול שכזה חוץ מסייבר.
-
קמתי ממקומי ופסעתי לעבר היציאה.
"לאן?"שאלה וקמה.
"לגרינבאום,לבדוק את חומרת הנזק"עניתי.
"תאמיני לי...חמור מספיק בשביל לסלק אותך."אמרה.
"עוד נראה את זה"סיננתי ופתחתי את הדלת,כאשר מולי נעמד לא אחר-..
מאשר מר גרינבאום.
"מר גרינבאום."חייכתי חיוך מובך,אך עם זאת לחוץ.
"גברת ג'ונסון,אני מקווה כי יש לך הסבר טוב לכך שהמשרד שלי
צבוע בקשקושים שלך"אמר.
"ובכן.."מלמלתי מגניבה מבט אל לורן הישבה לה על הכסא,לחוצה מעט גם היא.
"כן"הסתובבתי חזרה אל גרינבאום.
"אני מקשיב"אמר משלב ידיים.
זה כ"כ מלחיץ לפעמים,התנועות ידיים הפתאומיות האלו שלו.
"סייבר ג'וסף שונא אותי,והוא גרם לכל המהומה הזו"עניתי.
"את מאשימה אחרים במעשה קונדס שלך?"שאל.
הנהנתי.
"אם כבר נתפסת את לא צריכה לשקר,כי אף אחד לא יאמין לך ממילא"אמר.
"בואי אחרי"סינן.
"זה ברור לך שאת מסולקת מהבית ספר שבוע מינימום"שאל והחל ללכת.
"אבל אנחנו נקל עלייך"חייך מביט בי.
"חמישה ימים הרחק מבית הספר"אמר משועשע.
מר גרינבאום?..אני כ"כ שונאת אותך.
וכך מצאתי את עצמי באוטו,עם אמא בעודנו מתווכחות.
"קודם שברת את הכד העשוי מקריסטל,התגנבת החוצה בשעה מאוחרת להופעה מסוימת
ועכשיו זה?..שלא נדבר על כל מעשי הקונדס הקודמים שלך"אמרה כועסת,וניכר עליה כי התעצבנה.
וכשאמא עצבנית,כדי מאוד להתרחק ולמה?..כי היא מסוגלת לרצוח מישהו בגלל העצבים.
"אבל לא אני עשיתי את זה הפעם"קראתי.
"קצת קשה להאמין לך בגלל המוניטין שיצרת לעצמך"
"אמא!"קראתי.
"את מכירה על הילד שצעק 'זאב' 'זאב'
ובסוף אף אחד לא האמין לו כשהזאב הופיע?"שאלה אמא.
"כן"סיננתי.
"איך זה מרגיש?"
"מה?"
"שאף אחד לא מאמין לך הפעם?".
הבטתי בה,לא עניתי.
טוב אז ככה:
אני מאוד מרוצה מהסיפור שלי ואני מקווה שבפוסט הזה
יהיו הרבה יותר תגובות מאשר 1.
וגם תעשו מנויים,אתם תקבלו ספויילרים אז..כדי
כי מהפרק השלישי יש התקדמות.
ותזכרו:תגובות!
ועכשיו אני עפה לבצפר אז בה ביי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
just me :D