מה גורם לבן אדם להאמין בעצמו?
אני חושבת שבתשובה לשאלה הזאת מסתכמות רוב הפעולות שאנו עושים יום יום - אלו מאיתנו שכבר לא נמצאים במסגרת של תיכון. כשהייתי ילדה, נערה, הייתה מסגרת מסויימת שהייתי מחויבת אליה והייתי צריכה לעמוד במה שהיא הכתיבה לי, בצורה טובה יותר או פחות, בין אם רציתי בכך ובין אם לא. הייתי צריכה לעשות דברים מסויימים שהמערכת הכתיבה לי בכדי לשרוד בה.
אף אחד לא ממש מכין אותנו למה יהיה אחר כך. למה שיהיה כשהמערכת הזו תהיה בעצם מה שאני יוצרת לעצמי, אני אחליט מה יהיו המטרות שלי ואני אצטרך להיות הבוחנת והנבחנת של עצמי בו זמנית. תמיד הייתי תחת הרושם שזה מה שאני עושה ממילא, ולכן לא תיארתי לעצמי שפתאום אני אתקע.
תמיד היו לי מטרות גבוהות בשביל עצמי ובשביל החיים שלי. ידעתי מגיל די צעיר מה אני רוצה לעשות "כשאני אהיה גדולה" והשקעתי מאמצים גדולים בשביל להגיע לשם. אימונים יומיומיים, משמעת, המון אהבה וכח רצון. לפעמים היו לי משברים, אבל איכשהו המסגרת ואופן החיים שלי תמיד החזירו אותי למסלול. ומאז שנגמר התיכון, מאז שנגמרה המסגרת הזו, החיים שלי קצת יצאו מכיוון. מי היה מאמין שדווקא אני, המבריזנית הניצחית, שונאת המערכות והמימסדים, תגיד זאת.
זו לא בדיוק המסגרת הספציפית ההיא שחסרה לי. אני לא ממש יודעת להסביר את זה במילים.
אני פשוט מרגישה עכשיו, שבשביל להתקדם קדימה עם החיים שלי - בין אם זה קריירה, מציאת אהבה אמיתית (שזה לא ממש תלוי בי, אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה - אבל בכל זאת האנרגיות שאני משדרת לסביבה משפיעות על מה שיגיע אלי בסופו של דבר), חיים. יש מן גשר כזה שמפריד בין איפה שאני עכשיו לאיפה שאני רוצה להיות. ואני מודעת לעובדה שחציית הגשר הזה היא לא דבר שלוקח דקה, או שעה, או יום. זה מן תהליך כזה של חיים שלמים. ואיכשהו, אני מרגישה כאילו אני עומדת צעד מהגשר ומפחדת לעלות עליו. למה הפסקתי להתאמץ בשביל עצמי? או יותר חשוב, למה הפסקתי לרצות, לקוות, לחלום? יש לי עדיין את החלומות שהיו לי תמיד. הם לא השתנו, אלא להפך - הם מתפתחים כל יום, עוברים טרנספורמציות ושכלולים, ואני רוצה בחלום אבל אני לא עושה כלום כדי להפוך אותו למציאות שלי. איכשהו אני מרגישה משותקת. ואני גומרת את עצמי בחוסר העשייה הזה, מכהה את עצמי, את החושים שלי. הדברים הטובים שלי, הצדדים המקסימים שבי, הטוב שבי והתכונות שמישהו יכול לאהוב בי (ואני רוצה שיאהב), כמו מיטשטשות בחוסר העשייה הממשית שלי. איפה התשוקה שלי? איפה האמונה שלי בעצמי?
מעולם לא פחדתי מהמוות. אבל האם ייתכן שאני פוחדת מהחיים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
