לדבר עם ב עושה אותי עצובה. הרגשה דומה לזו שכבר שנים יש לי איתו, אבל במינון הרבה יותר נמוך, עכשיו כשכמעט אין ביננו תקשורת. ועדיין. כמעט ישר משהו בי נכבה ויורד כלפיי מטה. אני לא יודעת למה. אולי זו תחושה של אובדן שפשוט משחזרת את עצמה בכל פעם שאני איתו במגע. אני לא בטוחה אפילו אובדן של מה בדיוק, אולי זה אובדן של עבר שלא קשור אליו בכלל ואולי זה האובדן שלו שתמיד יהדהד לי כשנהיה במגע ואולי זה בכלל האובדן של עצמי שקצת קורה באופן הזה כשאני נהיית ככה עצובה ללא שליטה. זה אפילו לא עצב פעיל, יותר כמו עצב שקט שמתגנב מהדלת האחורית ואני לא ממש יודעת לשים עליו את האצבע למקור.
יותר טוב לי לא לדבר איתו בכלל ועדיין בכל כמה זמן מתעוררת בי סקרנות לבדוק מה קורה איתו, הוא נתקע לי במחשבות עד שאני עושה את זה. והוא תמיד שמח לשמוע ממני, תמיד יש לי את התחושה שזה ממש כיף לו שאני משמיעה קול (העליצות ממש פורצת לו דרך המילים והמסך של המחשב) על אף שהוא, סביר להניח, לא יזום בעצמו. הוא כזה, תמיד היה.
אני מוצפת קצת מהכל. המון קרה (שוב) בחודשים הספורים שחלפו. אני מתחילה להבין שהדברים לא פשוט "קורים" באינטנסיביות אלא שאני מכתיבה קצב אינטנסיבי לחיים שלי. יש רגעים שאני מתחילה להרגיש כבר שכדאי טיפה לרווח למען היכולת שלי לעכל ושל הדברים לשקוע, ושל תחושת איזון ולא של רדיפה אחר משהו כל הזמן. בשבוע שעבר פתאום הרגשתי בבירור שזה נוגד את הכוונה שלי לחיות ברגע ההווה, כשזיהיתי פתאום שאפילו דברים משמעותיים וחגיגיים שקורים אני לא עוצרת לרגע להרגיש שמחה והישג עליהם אלא ממשיכה (כמעט על אוטומט?) למטרה הבאה שבכוונתי לכבוש. פתאום התחוור לי שזו הגישה שלי באופן כללי והיא לא תלויה במטרות המתחלפות. דרך חיים שאני מטילה בה עכשיו ספק. הערך של כל רגע מובן לי פתאום הרבה יותר ונהייה חשוב בפני עצמו. יותר חשוב מריצה למטרות. להיות נוכחת, זה יותר חשוב לי עכשיו.
בעוד שבוע בזמן הזה אהיה בברוקלין ואני רוצה גם בזה להתבונן. אחד האתגרים הגדולים בעיניי הוא להיות מסוגלת להימצאות אמיתית ובאמת לבחון-להרגיש-לחוות כל סיטואציה ממקום אותנטי שאינו תלוי בחוטים לעבר ולכל מיני תפיסות מוקדמות. משאלה משמעותית שיש לי עבור הזמן בניו יורק היא לחוות אותה בדיוק ככה, חדשה, מאיך שאני עכשיו.
אני כמהה להמציא את עצמי מחדש. זה שורש מרכזי בכל מה שאני שקועה בו בחודשים האחרונים (לפחות). הצורך הבוער הזה לפרוץ תבניות ישנות ולהיות בשדה פתוח וחדש. זה היה מפחיד ברגע הראשון אבל תחושת הניפלאות עולה על כל פחד. ועדיין, אני מוצאת שלהמציא את עצמי מחדש זה אתגר יומיומי. בעיקר בשמירה על הגמישות ועל ההימנעות מסטיגמות עצמיות ובכלל. זה הדבר הכי מאתגר. זה מרגיש כמו עבודה חיובית מאוד. לפעמים בקונטקסט הזה אני מרגישה שהחיים הם משהו כבד כל כך כי בכל רגע נתון יש לי את היכולת לפעול במודעות ונוכחות בשביל מה שחשוב לי (ולא תמיד ברור לי מה חשוב לי). ולפעמים אני מרגישה בדיוק להיפך, שלמעשה לכלום אין משמעות מעבר לחוויה עצמה בעכשיו ויש בכך משהו משחרר מאוד שדווקא (הפוך על הפוך) מאפשר להכניס כוונה אמיתית בעשייה.
היום בהקלטות הכי נהניתי מהרגעים בהם שיחררתי את האצבעות שלי במין תחושה שגובלת בחוסר איכפתיות (כי מה זה משנה אם פתאום יתפספס לי פסאג', ביננו, מה זה כזה משנה), ודווקא אז הצלילים המריאו ויצא משהו חלומי. אני רוצה מאוד לחוות בנגינה פומבית את התחושה הזו של השיחרור והעלייה לגבהים, רק אני וחוסר ההיצמדות הממוקד, המדוייק הזה. זאת הגדרה בפניי עצמה של ניפלאות, בעיניי.
אני ממש עייפה, ובעוד שש שעות אני צריכה כבר לקום (ממש לא מספיק שעות). אני כבר רואה מעכשיו איך השעון יצלצל בשבע בבוקר ואני אתחפר בפוך בצורך נואש לעוד שעתיים של שינה ועדיין. אני משאירה כמעט בכוח את העיניים פקוחות כי דרך כל הדברים האלה עכשיו אני מרגישה כזו תחושה חזקה ומרגשת של חופש (חופש דווקא) ואני חוששת שהיא תתפוגג אם אלך לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
