היטהרות
את כה טהורה, הוא אמר לה. או שמא לא אמר לה, אלא רק חשב זאת בליבו פנימה אבל היא חשה זאת ביכולתה המופלאה?
בעיקר כשאת מסיימת להתרחץ, את יוצאת מהאמבטיה כולך ריחנית, ורכה, ולא נגועה. ראשונית. בתולית. עורך הלבן והצעיר מתוח וגמיש, שיערך ארוך ובהיר, חלק. עינייך כחולות וגדולות. כולך תום ויופי. טהורה.
היא לא ידעה מהו המושג יופי. הוא היה זר לה, כשם שהיו זרים לה ימים מתוקים ולילות של שינה זכה, עמוקה, ללא יקיצות מסויטות של לילה מזרה אימה. החושך הפחיד אותה. איים עליה. הוא היה קר, ומנוכר, והכול היה נראה בו אחרת.
את מה שהיא לא ראתה בגלל החשכה, הייתה משלימה בראשה, וזה היה תמיד מפחיד ונורא, למרות שלפעמים המציאות יכולה להיות מפחידה ונוראה יותר מכול דמיון.
אבל הכי מפחיד היה, שבחושך היא לא יכלה לזהות את הסכנה באה, ולהתגונן מפניה מבעוד מועד.
היא ניסתה פעם אחר פעם לתחמן אותו, את החושך. לשים מנורה קטנה ליד המיטה, או לזרות כוכבים נוצצים על תקרת חדרה, שיזהרו ויאירו את דרכה בחשכת הלילה.
אבל הוא תמיד הביס אותה, החושך. תמיד בא מכיוון לא צפוי.
וכשהייתה מתעוררת באותם לילות מבעיתים, מחפשת דרכה למקום מבטחים, למצוא נחמה, הייתה נתקלת במכשולים פרי דמיונה ומועדת. תמיד, תמיד מועדת.
היא לא ידעה מהו המושג יופי. בטח ובטח שלא ידעה שגופה הרך מושך תשוקות, כה חזקות עד שהן בלתי נשלטות, כאלו מאוויים נסתרים. לא ידעה אף תשוקה מהי, אז כיצד תוכל לדעת שגופה טומן בתוכו תשוקה כה גדולה עד שאין לעמוד בפניה?
הגננת אמרה לה באותו הבוקר כמה יפה הייתה. היא באמת לבשה באותו יום קיצי שמלה פרחונית בצבעים חזקים של כתום, צהוב וטורקיז, ששלח לה דודה מארצות הברית. והשמש החמה של יוני זרחה וצבעה את שערה בגוונים יפים של אור. החיוך שלה היה תמיד אמיתי, ישיר, גדול וטוב, חיוך של ילדות קטנות שעוד לא למדו מהו כאב. יש לה תמונות, מהתקופה שנשרו לה שיני החלב, וחוטי רוק דקיקים היו משתרבבים מפיה מבלי משים, נוזלים על סנטרה להיות שם רגע קט לפני שמחתה אותם בקצה שרוולה. מהתהליך הפשוט הזה, חסר מחשבה ואוטומטי, היה משתפשף לה קצת העור ולכן היה תמיד אדום קצת באותה תקופה.
היא למדה די מהר לעשות דברים באופן אוטומטי.
גם החיוך, זמן לא רב אחר כך, הפך אוטומטי. הדמעות נעצרו, תחילה במחשבה, במאמץ, בכוח, ולאחר מכן באופן אוטומטי.
גם הכאב, גם הוא הפסיק באופן אוטומטי, לאחר פעמים מספר.
פעולות יומיומיות, נשימה ריצה שינה קימה, הפכו אוטומטיות. אם לא הייתה מחנכת את גופה, מפצירה בו, שיחסום ממנה את הכאב, לא הייתה יכולה לעמוד בכך. היא ידעה זאת, גם זה באופן אוטומטי. ולכן כבר בהתחלה הפסיקה להרגיש, הפסיקה להרגיש, כאילו היא וגופה נפרדים האחד מהשני, בעוד הוא עובר את ההכרח הזה, את האכזריות הכפויה הזאת, היא מטיילת לה בעולמות רחוקים, אותם היא כבר לא זוכרת, כמו גם את אותם ימים.
זה מדהים איך למוח האנושי יש יכולת להתנתק לגמרי מכל תחושה של מציאות.
ריק.
היא יצאה מהמקלחת, כולה ריחנית, ורכה וחמה. כמו שרק ילדים יכולים להיות. עטופה במגבת לבנה ענקית, שיערה הארוך והספוג במים מטפטף על הרצפה.
הוא נכנס לשם, לחדר האמבטיה. לגופו העירום דבר, אף לא מגבת. היא לא זוכרת לגמרי את תווי גופו, אבל היא יודעת על דברים קטנים, סימני דרך, היא זוכרת תמונות תמונות וחלקיקי פיסות של עור ואיברים, של גבר, עוד לפני שיכלה לדעת שיש דברים שונים בין גוף של ילד לגוף של מבוגר. היא לא זוכרת את הריח. אבל בקצה הזיכרון, לא מורגש כמעט, טעמו של הסבון הנוזלי שנכנס לעיניה ולפיה כששטף אותה שוב לאחר מכן. המים החמים מכים בגופה, בפניה, מתערבבים עם הדמעות.
היטהרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
