ועכשיו פורחים!

זקוקה לשקט. מאז ומתמיד המקום היחידי שמשקיט לי את הכל, אפילו את הרעש בתוך עצמי, הוא הים. האוויר שלי, התמיכה השקטה, החבר הדימיוני הכי טוב שיש לי. לא דופקת חשבון, פשוט לוקחת את עצמי והולכת. 20 דקות הליכה מהבית, שהן כמו מן מעבר הדרגתי בין ההתרחשות הבלתי פוסקת לשלווה. כבר כמה דקות לפני שאני מגיעה, מתחיל לחלחל השקט. שקט אמיתי, סביב הים וכל הסביבה שמקיפה אותו. הים לא שם על אף אחד, תמיד אפשר לסמוך עליו שהוא יהיה מוקף בשקט. גם כל האנשים שבאים לכאן בשעה הזאת איכשהו יודעים מעצמם, שצריך לשמור עליו, על השקט. החול לבן לגמרי, למרות שיש מקומות שקצת מלוכלך. אבל מספיקה פיסה אחת קטנה של חול לבן וטהור בשביל לנקות אותי מבפנים, להשרות עליי שלווה. הים נראה שונה היום, לא שמח כמו בדרך כלל. גם לא עצוב. בהתחלה הוא נראה לי קצת מורבידי, אחר כך כבר לא. פשוט אחר, כאילו הוא הפסיק פתאום להיות הים של חוף תל ברוך, ישראל, והפך לים רוסי, לא יודעת אפילו אם יש ים ברוסיה אבל ככה זה מרגיש לי, ים רוסי כזה, קפוא, אפור בהיר וקפוא, מלפני איזה מאה, מאתיים שנה. תקופה אחרת. והכל חרישי כזה, זה מדהים, רק כמה דקות הליכה מפה זה הכביש הראשי, והכל סואן, ורעש של משאיות ואוטובוסים ועשן. ופתאום אני ברוסיה של אמצע המאה ה-19, ויושבת מול ים כמעט קפוא ביום חמסין. הרחש היחידי הוא של הגלים הקטנטנים, הדקים, שנעים בקצב קבוע ונפגשים עם החול, במקצב קבוע, מרגיע. חיפושית משה רבנו מתיישבת לי על הזרוע פתאום, מאיפה היא הגיעה, ממתי בכלל יש חיפושיות משה רבנו בים? ביום רגיל הייתי נבהלת, חרקים מפחידים אותי, אבל אני מבינה עכשיו שהיא באה לעשות לי טוב, לתת לי מזל, ואני מברכת אותה ופשוט נותנת לה להיות. שתשב לה. אנחנו יושבות ביחד ומתבוננות בגלים. והזמן נעצר כאן, אם יש דרך לעצור את הזמן, את החיים, בלי לעשות מעשה קיצוני, בלי להפסיק להיות, בלי באמת לעצור אותם, זאת הדרך. זה כמו מן מקום פצפון, כמעט ולא מורגש, לא מתרכזים טוב טוב ואפשר לפספס אותו. מן סדק בזמן, חור שחור, שאפשר דרכו לעבור למשך זמן קצוב, למקום נפלא של כלום. כי בחיים האמיתיים, מקבלים ציון אפילו על חוסר עשייה. אבל פה זה לא החיים האמיתיים. זה מקום המפלט שלי, פיסת גן עדן מזערית וחרישית.