פרולוג.
נכנסתי לתדלק כי המחוג כבר יומיים על סוף הקצה של האדום מלמטה. היא מילאה לפניי באיזה אוטו יפני של המעמד הבינוני. עושה רושם שלקחה את האוטו של אבא שלה. היא נראתה די זוועה באופן כללי, אבל לא יכולתי להסיר את עיניי מזוג השדיים הענקי שלה, שפשוט היו לגמרי מחוץ לחזייה, כאילו צועקים לי – קח אותנו, לקק אותנו, כפכף אותנו. אני לא רואה כל כך טוב מרחוק, אבל אני די סגור שחתיכת פטמה שלה הייתה מחוץ לחזייה. נטרפתי. כמו אדם ששנה לא אכל ועתה הגיע לסעודה בארמון של מלך מרוקו. דמיונות החלו לרוץ בראשי ואיבדתי ריכוז לחלוטין, בייחוד אחרי שדפקה עלי מבטים של זונה שחשבתי שעוד רגע אני תופס את המכשיר הזה של התדלוק ודוחף לה אותו לתחת. לא היה לי אומץ ללכת לדבר איתה והרגשתי איך העניין מתפספס לי. התמלאתי תסכול.
לעשות צניחה חופשית, לפתוח עסקים, לשלוח תסריטים, להרצות מול חמישים העובדים הבכירים ביותר של יוניברסל סטודיוס, לקפוץ באנג'י מ- 150 מטר, כל זה אני יכול לעשות, אבל להתחיל עם איזה מכוערת שעושה לי עיניים חצי שעה אני לא מסוגל?
ראיתי שהיא מתעכבת עם התשלום וזורקת נונסטופ מבטים לכיווני. עכשיו או לעולם לא. עכשיו. פשוט הלכתי לכיוונה ללא מושג אפסי מה אני הולך להגיד. הלב שלי דפק כמו מטורף. היא בדיוק רשמה את מספר הטלפון שלה על התלוש של הוויזה, אז שאלתי אותה אם אני יכול לקבל את הטלפון שלה או שהיא נותנת אותו רק לוויזה. יצא לי טוב. היא נתנה לי את המספר שלה. הרגשתי כמו אחרי הנפת הפסלון של האוסקר האמריקאי, אחרי כל התודות, כשלא שכחתי אף אחד.
"אז תבואי אלי היום ונעשה חיים?" הייתי חייב לוודא שהיא יודעת לקראת מה אנחנו הולכים.
"לבוא אלייך היום ולעשות חיים?" ענתה, כאילו ירדה עכשיו מהאוטובוס המשוריין מנצרים או כדים אחרי תפילת שחרית.
"כן, למה? מה הבעיה עם לעשות חיים? כולם רוצים לעשות חיים, לא?"
"כן, אבל...כל כך ישיר אתה."
"ישיר, לא כל כך ישיר", חייכתי לעצמי לנוכח מחשבתי הקודמת, "אני אמנם מבוטח בביטוח ישיר אבל חוץ מזה..."
צחקוק קל. שתיקה. רגע האמת. עכשיו תופרים את העסקה. מה שאומר עכשיו קריטי ביותר. או שאני בפה שלה עוד שש שעות או שאני משפשף על האינטרנט. הכול בידי הלשון.
"יאללה נו, אני בא לקחת אותך, תגידי לי איפה ומתי ואני מתייצב." אין מה לעשות – הרגשתי שאם אני לא בא לקראתה במשא ומתן, העסקה מתפוצצת.
"בוא נעשן סיגריה ונדבר קצת", היא ענתה, והחלה ללכת לכיוון הקצה של תחנת הדלק, ליד המילוי אוויר. איזה פאדיחות, זה מה שאני צריך על הראש, שמישהו יעבור ויראה אותי עם הקופה הזאת עם כל השדיים בחוץ יושב ומעשן סיגריה ליד המילוי אוויר של תחנת דלק?
מה רציתי כולה שאני צריך לשלם כזה קנס – לנגוע באיזה שד אחרי ים זמן של התנזרות? מה ביקשתי?
לא היה לי נעים לחתוך עכשיו, אז הלכתי אחריה למילוי אוויר והתיישבתי על קצה המדרכה כעומד לקום כל רגע, כאילו אני יושב שם בטעות. היא הדליקה לי את הסיגריה. לא דיברתי הרבה. גם היא לא. היא כנראה אהבה את זה, כי היא סיפרה לי שהיא קנתה עכשיו שני תחתוני חוטיני מהממים. סגרנו שאתקשר אליה יותר מאוחר כדי לבדוק אותם.
חזרתי לנסוע על הטוסטוס וכעסתי על עצמי.
לא רואה את השמש, לא את העצים, לא את העננים. בקושי רואה את הכביש. רק את פילי הקטנה שלי אני רואה.
הגיע הערב. אני שוכב בבית על המיטה, גמור מעייפות, מחייג את המספר של פילי אבל לא מסוגל ללחוץ על ה- send. במקום זה אני מתקשר אל ההיא, סתם כי אני רוצה להעביר עוד כמה דקות מהחיים, אומר לעצמי שבשום פנים ואופן לא משנה מה היא תגיד ועל מה נדבר, אין מצב שאני נפגש איתה. אחרי חצי שעה אני מוצא את עצמי במיטה שלה כשהזנב של החתולה שלה מתחכך לי ברווח שבין הלחמניות של התחת תוך כדי שאני נותן לה בדוגי.
בשיא העצבים העפתי את החתולה מהמיטה באיזה כאפה, ואז הבחורה התחילה להרצות לי שלא יפה להרביץ לחתולים, ואז אני אומר לה שלא הרבצתי לה, ושגם לי יש חתול ואני מת על חתולים, ורק זרקתי אותה מהמיטה כי היא כל הזמן התחככה בי וזה מפריע לי, ואז היא אומרת לי שהחתול היה כאן לפני ושהוא לא מפריע וכל הדיון הזה ממשיך כשהזין שלי עדיין בתוכה בדוגי, ואז החתולה חוזרת למיטה ואני לא מגרש אותה כי אני רוצה להמשיך לזיין ואני כבר שוכח מהכול ומתחיל להיכנס חזק לזיון והיא מתחילה לצעוק ולצווח ופתאום אני מקבל בום מטורף לראש ולא מבין מה זה עד שאני מתאושש ורואה את המוט של הווילון על המיטה ונופל לי כל הזין מהכאב ואני מבין שבהתלהבות שלה היא משכה את הווילון והורידה לי את כל המוט עם הווילון על המצח שלי. אני מפסיק לזיין כי זה כבר עובר כל גבול ואני עצבני על עצמי אש על איך בכלל הגעתי לשם וכואב לי המצח ובא לי למות ואז היא שואלת "אתה בסדר?" ואני בא לי ללכת הביתה אבל איכשהו אנחנו חוזרים לעניינים ואז בשיא האטרף מגיע לי איזה יתוש לתוך האוזן ואני מוצא את עצמי מזיין במלוא המרץ תוך סטירות מטורפות לאוזן שלי, ובא לי למות. הזין כבר נפול לגמרי שם בפנים מהיתוש ומהחתולה והמצח שלי נפוח בטירוף מהווילון שירד עליו במהירות 100 קמ"ש, ואני כולי מזיע וכעוס ומנסה לדמיין סרטים כחולים מטורפים כדי לצאת מהמצב הנורא הזה, ועד שאני מצליח להדליק אותו שוב וכבר הולך לגמור אז היא צועקת לי "עוד לא עוד לא" ואז אני מתחיל לחשוב על ערפאת ועל פיגועים ועל סרטים מצוירים ועל זה שאני לא מצליח בחיים ומתחנן לפני היתוש או החתולה שיחזרו אלי כדי להפיל לי אותו אבל הם לא מגיעים, ואני מרגיש שאני הולך להתפוצץ והיא צועקת שוב "חכה לי חכה לי" ואז אני פשוט נעצר, נעמד, מפסיק, ומרגיש את השפריץ נעצר בשנייה האחרונה בקצה של הקצה שלו, אלפית שנייה מהנקודה שאין ממנה דרך חזרה. העולם עומד דום, אני בריכוז טוטאלי של בלימה, ואז בדיוק ברגע הזה היא זזה לי אחורה ואני דופק שפריצה קטנה בפנים וטס החוצה כי אני בלי קונדום והיא בלי גלולות ואני מתחיל לשפשף אותו כדי איכשהו להציל את הגמירה האיומה הזאת, ואלפית שנייה אחרי הזרנוק הראשון בחוץ אני מרגיש לשון מאוד מחוספסת בתוך החור של התחת שלי ומרוב בהלה אני זז הצידה ומעיף סטירה בכל הכוח ושומע מין "ואאאווו" ואז דממה.
החתולה מתה.
איזה בלגן. הבחורה התחילה לצעוק ולצווח, "הרגת אותה אני לא מאמינה, הרגת את שלומפי", ואני אין לי מה להגיד והיא מתחילה לבכות, "למה עשית את זה? למה עשית את זה?" ואני אומר לה סליחה ושזה היה בטעות והיא אומרת לי "איך טעות, איך טעות," אז אני מנסה להסביר לה את כל מה שעבר עלי והיא בוכה, "היא הייתה גורה, היא הייתה גורה, אוי, שלומפי שלי," ואני כבר לא יודע מה להגיד אז אני מחליט ללכת הביתה ובמפתן הדלת אני מסובב את ראשי אחורה, רואה את המכוערת שהכרתי בבוקר בתחנת הדלק בוכה על החתולה שלה ששוכבת לידה חסרת נשימה מכאפה שהורדתי לה אחרי שליקקה לי את החור של התחת בשנייה שגמרתי, וחושב לעצמי, "לא הגיע הזמן שתתחתן כבר?"
יצאתי מהבית שלה וידעתי שהגיע הזמן לאהבה.
(הקטע הזה הרג אותי מצחוק, הייתי חייבת להדביק אותו כאן. כל הספר (של אילן הייטנר למי שתהה) אגב ממש היה כייפי לקריאה, ונתן כמה נקודות טובות גם למחשבה. מומלץ.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
