ועכשיו פורחים!

רגע חגיגי ומשמח בבלוגי ובשבילי!

קמתי היום בבוקר והיה גשם בחוץ. וקצת רוח. ודי אפרורי. בשלושים למאי! אז יצאתי מהמיטה בקפיצה אחרי האכזבה של אתמול ולילה לא ממש קל, פתחתי לרווחה את החלון, שאפתי מלוא ריאותיי את האוויר הנפלא הזה וחייכתי. אני חזקה, בטח יותר מדי חזקה בשביל ליפול ברוחי אחרי מהמורה בדרך. אולי מי שלא חווה קושי, באמת, והשנה הזאת לא הייתה קלה בכלל, אולי מי שלא חווה קושי אמיתי לא יכול אחר כך גם לחוות ולהעריך הצלחה אמיתית. אני לא יודעת. אבל בכל מקרה, החלטתי להמשיך להתחזק, להמשיך לחלום, ולהמשיך לעבוד. bring it on.

הבלוג הזה היה עד כה (שמונה חודשי כתיבה? הייתכן?) כמו גלגל הצלה בשבילי בהרבה מאוד מובנים. כשהתחלתי לכתוב כאן, הייתי בעיצומו של תהליך מאוד ממושך ולא קל של הבנה - של עצמי, של הסביבה. תהליך שהיה בחציו למידה של המושג "ויתור" וחציו למידה שיש בי הרבה יותר מדי בשביל לוותר. אז ויתרתי על הרצון לכבוש כל מיני דברים שלא היה ביכולתי לכבוש, על הרצון להפוך אנשים קרובים למשהו שהם לא יכולים להיות, על הרצון לכעוס ולהאשים, על הרצון להתענות עד שמישהו יבין שבגללו אני מתענה ויבוא להציל אותי. ויתרתי על הרצון לסוף טוב ביחסים שהתמודדתי איתם מרבית חיי, אם לא כולם עד אותה הנקודה. ומצדו השני של התהליך, התחזקתי, אהבתי את עצמי מחדש (ואולי בפעם הראשונה), גיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש בי, לעצמאות, להישרדות, להתנתקות ולבנייה. גיליתי בעצמי רגשות שרוצים לצאת, להתממש, לחוות. גיליתי מחדש את החיבור שלי למוסיקה שלי, והתחלתי לרצות להאמין מחדש ביכולת שלי. בפעם הראשונה זה זמן רב, התחלתי להסתכל על עצמי כבן אדם, בפני עצמי, ולעמוד את ההתקדמות שלי, את הדרך שלי. לתת לעצמי מקום וסיכוי אמיתי. התחלתי דרך חדשה.

ובעיצומם של כל הדברים הללו, גיליתי מחדש את הכתיבה. הכתיבה שתמיד כל כך אהבתי, ומתישהו בדרך קצת אבדה לי. בחודשים האחרונים (לאו דווקא מרגע פתיחת הבלוג כי אם איפשהו בדרך, לאט לאט) אני מרגישה שהיא מתגלה לי מחדש, ואני כותבת באהבה רבה ובשמחה רבה.

וחוץ מהכתיבה, שנובעת מתוך עצמי, גיליתי כאן, במקום הזה, בחלל הוירטואלי הזה, משהו שלא הכרתי קודם. יש כאן תמיכה עצומה, ואהבה עצומה, ופירגון. הכרתי כאן אנשים שחלקם הפכו לידידי נפש, חלקם לחברים טובים שנשזרו בחיי היומיום, חלקם ידידים לעת צרה, חלקם חברים לפיטפוטים עליזים, חלקם להשחזת מוחות...ועוד ועוד. ובנוסף, אנשים נפלאים, קוראיי הקבועים (וגם הקבועים פחות), אלה שמגיבים וגם אלו שלא (אני יודעת שאתם שם, אני רואה את הקאונטר זז! : ). התומכים השקטים והתומכים שמשמיעים קולם. אני רוצה לעצור לרגע, ולהודות לכם מקרב הלב שאתם נמצאים פה. על הזמן שאתם מקדישים לקריאת פרי מקלדתי (וליבי ומוחי), על תשומת הלב בתגובות, שהן לעיתים מעלות חיוך, לעיתים מעוררות למחשבה, לעיתים מחבקות, ולעיתים שילוב של כל הנ"ל. תודה על כך שאתם שותפים למשהו מאוד חשוב שאני מרגישה שאני עוברת כאן. תודה שאתם נמצאים בצד השני של המקום בו אני מרגישה שאני יכולה לפתוח את המקומות הכי עדינים שבי ואת הסודות הכי כמוסים בנפשי. אני אוהבת אתכם מעומק הלב.

זהו, כאן מסתיים לו הפוסט המאה. אני מביעה משאלה ליצור עוד מאה פוסטים ויותר.

אסיים בחיוך. : )