ועכשיו פורחים!

בא לי נורא לכתוב משהו מלא השראה, איזה שיר או סיפור או סתם כמה מילים עם הרגשה קסומה כזאת של משב רוח רוחני רענן. אבל לא יוצא לי...

נראה לי שזה זמן של שינוי. אני מרגישה את זה חזק, כאילו מין הרגשה כזאת של עכשיו או לעולם לא. יש בי המון אומץ, מצד אחד. תמיד היה בי. אומץ לדמיין, אומץ להפליג בפנטזיות, אומץ לחלום. ומצד שני, בכל החודשים האחרונים דהה קצת האומץ שלי, גם לחלום וגם לבצע.

תמיד הייתי רוקמת לעצמי דמיונות על העתיד, על קריירה, הכל היה תמיד נורא בינלאומי ונורא צבעוני ומרגש. ותמיד הרגשתי שאני הולכת לקראת זה, באיזשהו אופן. ואיך ידעתי? כי תמיד הרגשתי בטוח כזה, שזה הולך להיות. עד כדי כך, שאם הייתי מספרת לאחותי או למישהו קרוב איזה חלום שיש לי, להקליט לחברה כזאת או לנגן באולם כזה, אז היו צוחקים כזה, לא בקטע של "את לא יכולה לעשות את זה", אלא פשוט בקטע כזה של "חח כן ממש", כי אלה היו כאלה פנטזיות גדולות. אבל איפשהו בפנים ידעתי (ולא עניין של ידיעה מקדימה אלא פשוט הרגשה בטוחה כזאת שככה זה) שלשם אני אגיע.

ובשנה האחרונה, אני כבר לא מרגישה את זה יותר. אין לי את הביטחון הזה. הניצוץ הזה שכיוון אותי תמיד, כבה. גם כשאני מנגנת, אני לא תמיד מרגישה שאני יודעת בדיוק מה אני עושה. וזו הרגשה מטרידה ביותר, בעיקר על במה. אבל הכי מטריד את מנוחתי, שאני לא מרגישה את הידיעה הזו יותר. וזה אומר לי מאוד ברור, שהשנה עשיתי בחירה לא נכונה בכיוון שלי את עצמי, ושעכשיו זה זמן לשינוי. בגלל שההרגשה הזו, הידיעה הזו, תמיד הרגשתי שזה כמו מין אלומת אור קטנה כזאת שזוהרת בי ומכוונת את דרכי.

יש בי חשש כזה שמקנן, שמאוחר מדי. אני לא יודעת אם זה חשש של חוסר ביטחון, של פחד, או חשש של מציאות. אני בת 21, ובמקצוע הזה מי שפורץ לקריירה גדולה הוא צעיר. עד 22.

אבל גם אם מישהו היה אומר לי עכשיו שכבר מאוחר מדי, שאין לי סיכוי, לא הייתי מקשיבה, לא הייתי מוותרת. אני חייבת לנסות בשביל עצמי, לעשות הכל בשביל לגרום למה שאני רוצה, לקרות.

יש לי חברה, שלמדה עכשיו שנתיים בניו יורק, באחד מבתי הספר הטובים. ועכשיו, בסוף השנה השניה, היא החליטה לחזור לארץ, ולהתחיל ללמוד משהו אחר. היא הגיעה למסקנה שזה לא בשבילה, היא לא מספיק רוצה את זה בשביל לדחוף את עצמה, בשביל לעשות את כל המסביב הנדרש. היא אמרה לי שהיא לא חושבת שיש לה את זה בשביל לעשות באמת קריירה, והיא לא רוצה להיות מורה. שהיא מרגישה שהיא יכולה להיות מאושרת פשוט מלנגן בתור תחביב, לעצמה, ולעסוק במשהו אחר כמקצוע.

ולא שהייתי צריכה איזשהו אישור להרגשה שלי, אבל כשהקשבתי לכל מה שהיא אמרה, רק עוד יותר התחזקה בי ההרגשה, שאני חייבת לעשות משהו משמעותי, צעד גדול לעבר מימוש עצמי הרבה יותר ממה שאני עושה כאן - לומדת במקום לא מרכזי עם מורה שהוא ממש לא אולטימטיבי בשבילי. זה בוער בי, אני אף פעם לא אוכל לנגן רק בשביל עצמי, תוך כדי פרנסה ממשהו אחר. אני חייבת לנגן, אני חייבת שמזה תבוא הפרנסה שלי, אני חייבת שזה יהיה ה - 24/7 שלי. ואני תמיד הרגשתי שיש בי את זה, שיש לי את מה שצריך בשביל להצליח. ואני יודעת שזה משהו שמרגישים אותו. אני יודעת שמישהו שיש לו את זה, מרגיש את זה בפנים. אף אחד לא אמר לי שזה ככה, אבל אני יודעת.

אז זהו, מקוננת בי הרגשה של שינוי. משהו גדול, משהו משמעותי.

אני צריכה לגייס אומץ, ביטחון, ואת כל הכוח הפנימי שלי. עבודה, ריכוז, וקסם אישי. והרבה הרבה אומץ. אני מקווה לקראת ספטמבר לפרוש כנפיים.

(אם זה נשמע קצת לא מובן, סליחה...בקשר ל"תוכנית", יבוא מין הסתם פירוט מאוחר יותר, כשאהיה יותר מגובשת והמועד יתקרב)