ועכשיו פורחים!

אני מאוד מבולבלת.

יכול להיות שזה בגלל שאני לא ממש עושה כלום. אני אמורה לעשות, אבל לא עושה. וכשלא נמצאים בעשייה, אז מתבלבלים. גם אם אין ממש שום דבר להתבלבל לגביו. נראה לי שאני אוהבת יותר לחשוב, מלעשות. זה קצת מדאיג אותי. למרות שאני נהנית גם מהעשייה. לא יודעת. אני שואלת את עצמי המון שאלות, כל הזמן. מכשילה את עצמי בוריאציות שונות של אותה השאלה, מתחבטת, מתלבטת. בסופו של דבר, זה תמיד מגיע לאותה הנקודה, כמו בפוסטר הזה שפעם היה לי, שני כלבים לבנים מקסימים כאלו עם המון פרווה, יושבים אחד על יד השני על רקע של שמיים כחולים, ובדפוס בחלק העליון של התמונה כתוב: אהבה היא התשובה, מה השאלה?

לא ברור. לא ברור לי. מה הקשר לאהבה יא מחורפנת? מה קשור אהבה עכשיו?

ושוב אני מכשילה את עצמי. כי זו לא אני שאמרתי, שבכל דבר שאנחנו עושים יש אהבה?

אני מרגישה שוב, שכל הזמן אני אוכלת גלידה דלת שומן, בלי סוכר, בלי טעם אמיתי, הכל סינטטי ומזוייף. אני כל הזמן חולמת על גלידה אמיתית, עם טעם שהולך עד הסוף, עם סוכר ושומן והכל, גלידה גלידה, כמו שגלידה אמורה להיות. חולמת חולמת, אבל מסתפקת כל הזמן בתחליף הדל בקלוריות. חיים שלמים אני יושבת וטוחנת גלידת טופו דלת קלוריות וחסרת שומן וחסרת טעם מזויין. האם קל לי יותר לעשות את זה? אחרי הכל, כשאוכלים גלידה נטולת שומן ודלה בקלוריות, אז יש הרבה פחות סיכון להשמין. אפשר להנות בלי רגשות אשם. אבל האם אני באמת נהנית??

והשאלה המטרידה יותר: האם יצאתי לחלוטין מדעתי, שאני יושבת פה ובמשך פסקה שלמה משווה את החיים שלי לגלידה, כשאסור לי בכלל לאכול סוכר?

והתשובה היא כן. אני יוצאת מדעתי.

ממה אני כל כך מפחדת, מה כל כך מפחיד אותי, שאני מעדיפה לשבת כאן שנה שלמה, אם לא יותר, ולהרגיש שאני לא חיה, לא באמת חיה במלוא הצבעים שלי, מאשר ללכת ולגמוע את העולם? למה אני מרגישה כל כך משותקת, שאני לא יכולה לזוז??

ואני יודעת שהכל נמצא שם. הכל. האהבה, מכל הבחינות. העולם שלי. החיים שלי. האושר?

האושר האמיתי הוא בחיפוש אחר האושר, לא באושר עצמו. האושר עצמו לא קיים ללא החיפוש.

ואני לא מחפשת. אני יושבת כאן, ולא עושה כלום.

אולי יותר נוח לי להקטין את עצמי. יותר נוח לי להיות במקום שבו אני לא צריכה לטרוח ולהשוות את עצמי, את הרמה שלי, לזו של אנשים אחרים. כי באמת זה לא משנה, כולנו נגמור באותה הביצה.

נוח לי יותר להיות אפס ולרחם על עצמי ולהרגיש עייפה, סחוטה מחוסר מימוש, מלקום בבוקר ולעבוד.

זה לא כזה נורא. כי בקצב הזה, בקרוב אני אפסיק להרגיש בכלל. ואז זה לא ישנה.

אני חסרת תחושה, נואשת, ועצבנית בטירוף.

והפוסט רווי הרחמים העצמיים האלה באמת מביא אותי לשפל חדש.

אבוי.

נ.ב - שבת שלום לכולם.